מחלה שהופכת הומואים לסטרייטים? איכשהו, זה החלק הכי פחות פרוע בסרט הזה
"ג'ים קווין" מתחיל מבדיחה מופרכת על מחלה שהופכת הומואים לסטרייטים, ומשם יוצא למסע מטונף, מצחיק ומפתיע בתוך הקהילה הגאה. מתחת לבדיחות על סקס, שרירים ומעמדות, מסתתרת ביקורת חכמה על טיפולי המרה, אידיאל היופי והדרך שבה גם קהילה שנלחמה כדי שיקבלו אותה, למדה לקבוע מי ראוי להשתייך אליה
יש משהו כמעט גאוני בפשטות של הרעיון שעומד במרכז סרט האנימציה החדש "ג'ים קווין": מה היה קורה אם הומוסקסואליות לא הייתה הדבר שהעולם מנסה "לרפא", אלא שדווקא ההטרוסקסואליות הייתה מחלה מדבקת?
למחלה הזאת קוראים הטרוזיס, והיא מתפשטת בקרב גברים הומואים והופכת אותם בהדרגה לסטרייטים. אחד הנדבקים הוא ג'ים פארפה, משפיען וכוכב של הסצנה הגאה בפריז, אדם שבנה את כל חייו סביב גוף בלתי אפשרי, סקס אפיל והמוני עוקבים שרוצים להיות איתו או להיות הוא.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
ואז הבטן שלו מתחילה להיעלם. זה אולי נשמע כמו בדיחה מטופשת, וזה בהחלט סרט שאוהב בדיחות מטופשות, אבל דווקא כאן מתחיל להתגלות הדבר המעניין באמת ב"ג'ים קווין", שמוקרן בימים אלו בהקרנות מיוחדות בבתי קולנוע "לב". ג'ים לא רק מאבד את המשיכה שלו לגברים - יחד איתה הוא מאבד את הגוף, המעמד והקהילה שהגדירו אותו. האנשים שהעריצו אותו עוברים לדבר הבא, ופתאום מי שהיה מלך הסצנה, מגלה עד כמה מהר היא מסוגלת להמשיך בלעדיו.
לצידו נמצא לוסיין, פחות או יותר ההפך המוחלט ממנו: צעיר, רזה, חסר ביטחון ובארון, שמעריץ את ג'ים וחולם להיות חלק מהעולם שהוא מייצג. אימו היא שרת בריאות ימנית שלא בדיוק הייתה מניפה דגל בגאווה, וכך הסרט מציב זה לצד זה שני סוגים שונים לגמרי של פחד. לוסיין מפחד שהעולם יגלה מי הוא, בעוד ג'ים מפחד שהעולם יפסיק לראות בו את מי שהוא היה - והמפגש ביניהם הוא הלב של הסרט.
קל מאוד היה להפוך את "ג'ים קווין" לסאטירה על הומופובים. יש כאן מספיק כאלה, והרעיון של מחלה שממירה הומואים הוא כמובן היפוך די ברור של פנטזיה עתיקת יומין "לתקן" את חברי הקהילה הגאה. אלא שהסרט הרבה יותר אכזרי ומעניין דווקא כשהוא מפנה את המבט פנימה.
כי גם לקהילה הגאה יש חוקים. יש גוף נכון, גיל נכון, מידת גבריות נכונה, ויש היררכיה שלמה שקובעת מי נחשק ומי הופך לשקוף. הסרט עובר בין טווינקים, דובים, גברים שריריים, פטישים ומועדונים וצוחק כמעט על כולם, לפעמים אפילו בגסות איומה, אבל הצחוק מגיע ממקום שמכיר את העולם הזה מבפנים, ולכן הוא מרגיש הרבה יותר כמו ירידה של חברים אחד על השני מאשר כמו לעג מבחוץ, וקשה שלא לאהוב את הדבר הזה.
במשך שנים, כשכבר הופיעה דמות להט"בית בסרטי מיינסטרים, היא נשאה על הגב אחריות כמעט בלתי אפשרית: להיות ייצוגית. טובה. רגישה. כזאת שהצופה הסטרייט יוכל לאהוב. "ג'ים קווין" כבר חי בעולם אחר. ג'ים יכול להיות שטחי, אגואיסט, חרמן ובלתי נסבל כי הוא לא צריך להוכיח לאף אחד שהומואים הם בני אדם טובים. מותר להם פשוט להיות בני אדם.
מתחת לכל הטירוף הזה, נמצא גם זיכרון הרבה פחות מצחיק. קשה לראות מגפה שמתפשטת דרך סקס בתוך הקהילה הגאה בלי לחשוב על HIV ואיידס, ויוצרי הסרט עצמם דיברו על כך שגדלו תחת הצל הזה. "ג'ים קווין" הופך את הטראומה לבדיחה, אבל לא מוחק אותה. להפך: מאחורי הפחד המגוחך "להידבק בסטרייטיות" מסתתר זיכרון של תקופה שבה סקס גאה באמת הגיע עטוף בפחד ממחלה, בושה ומוות.
עם זאת, ראוי לציין שלא הכול עובד בסרט. הוא יורה כל כך הרבה בדיחות, עד שחלקן מתרסקות על הרצפה, ולעיתים הוא מעלה רעיון מצוין רק כדי לברוח ממנו אל הבדיחה הבאה. יש רגעים שבהם "ג'ים קווין צריך פחות לעסוק בניסיון לזעזע וקצת יותר בכך שהדברים שיש לו לומר מעניינים באמת, גם מבלי שעוד איבר מין צץ לו בפריים. אבל אולי גם הדרישה הזאת קצת מפספסת אותו. "ג'ים קווין" לא רוצה להיות שיעור בתולדות הקהילה ולא מניפסט על זכויות להט"ב, הוא פשוט רוצה להיות קומדיה גאה, מלוכלכת, מוגזמת וחסרת בושה. סרט שבו הקהילה הגאה לא צריכה להסביר את עצמה לצופה מבחוץ לפני שהיא מתחילה לצחוק על עצמה.
בתקופה שבה עצם הקיום הלהט"בי חוזר שוב ושוב להפוך לוויכוח פוליטי, יש משהו משחרר מאוד בסרט שלא מבקש רשות להיות גיי. הוא פשוט כזה. רועש, חרמן, פגום, מצחיק - וגאה בזה.