לפני 30 שנה, הציניות של הסרט הזה נראתה קיצונית. היום היא תמימה מדי
ב-1996, קומדיה שחורה וצינית מבית האחים כהן ("ביג לבובסקי"), על תעלומת רצח חסרת היגיון במינסוטה המושלגת, כבשה את העולם - וגרמה לרבים לתהות אם ייתכן שהסיפור אמיתי. 30 שנה לאחר מכן, והאלימות המתפרצת ב"פארגו" נדמית כמו משחק ילדים. מה קרה בדרך?
"אמרתי: 'אני פוחד שתהרסו לעצמכם את הסרט אם תלהקו מישהו אחר במקומי'. ידעתי שאיתן (כהן - ד"ע) בדיוק אימץ גור כלבים, אז אמרתי לו: 'גבר, אם לא תלהק אותי, אני אירה בכלב שלך". את האנקדוטה הקודרת והמשעשעת הזו, על הליך ליהוקו לסרטם של האחים כהן ("ביג לבובסקי", "ארץ קשוחה") - "פארגו" - סיפר השבוע השחקן וויליאם ה. מייסי ("חסרי בושה", "מגנוליה") לעיתון "הגארדיאן".
מייסי צדק; משהו באחד השחקנים הכי "רואי חשבון" למראה שתמצאו בהוליווד, "מאיים" כה בנחישות על דבר כה תמים, תאם את הרשעות התהומית במסווה חביב שבליבה של הקומדיה השחורה. ואולי זה העניין: 30 שנים בדיוק אחרי צאתו לאקרנים, "פארגו" הוא יותר מזוכה אוסקר כפול (בעבור תסריטו המקורי והשחקנית הראשית פרנסס מקדורמנד, מתוך שבע מועמדויות), הסרט שהכיר את יוצריו לקהל בינלאומי, אחת מהיצירות הקולנועיות הטובות ביותר של שנות ה-90 ופתח לסדרת אנתולוגיה אהובה - אלא בעיקרו עדות לכך שמה שפעם נראה לנו קיצוני, לא מגרד היום את תחתית הרוע האנושי.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
לצעירים שבינינו - הנה "פארגו" על רגל אחת: השנה היא 1987 בעיירה פארגו במינסוטה המושלגת (מדינת הולדתם של האחים כהן). ג'רי לונדגארד (מייסי) הוא סוכן רכב שלומיאלי למדי, ששוכר את שירותיהם של שני פושעים זוטרים (סטיב בושמי ופיטר סטורמר) בכדי לחטוף את אשתו (כריסטין רודרוד) במטרה לסחוט כספי כופר מחמו העשיר והמעיק (הרב פרסנל). כשהתוכנית הפשוטה משתבשת לחלוטין, נכנסת לתמונה ראש המשטרה המקומית של העיירה השכנה בריינרד (במקרה גם בחודש השביעי להיריונה), מארג' גונדרסון (מקדורמנד). במהרה, מוצאת את עצמה גונדרסון אבודה בתעלומה לא ברורה.
בעודו מנווט בין האופי החמים והמקבל של אנשי המדינה הצפונית (מה שזכה לימים לכינוי "Minnesota Nice") לבין שורת צירופי מקרים אכזריים, "פארגו" אינו שונה למדי מהתמות הקלאסיות של צמד האחים. מאז בכורת הבימוי שלהם מ-1984, "רציחות פשוטות", ביקשו האחים האמריקאים-יהודים ג'ואל ואיתן (ובמידה מסוימת, גם המוזה הנצחית מקדורמנד - אשתו של ג'ואל) להתמקד בטיפוסיה האקצנטריים ביותר של החברה האמריקאית, ודרכם לחשוף את המוסר המפוקפק בליבו של כל אדם וטבען של המסגרות שהקים (מגופים ממשלתיים ועד אמונות דתיות) להתמוטט בפני הגורל הנתון מראש.
מהמחזאי שנאבד בתוך המפלצתיות של הוליווד ב"ברטון פינק" ועד "איוב המודרני" ב"יהודי טוב", לדטרמיניזם המסוגנן של האחים כהן תמיד נוספת מידה של הומור וציניות, אולי מתוך הרצון של גיבוריהם למצוא היגיון היכן שזה לא קיים, או אולי מתוך מנגנון הישרדותי יהודי קלאסי - שחווה מפלה אחר מפלה, רק כדי להמשיך ליום חדש. "אני פשוט לא מבינה את זה", אומרת גונדרסון באחד המשפטים הזכורים ביותר מהסרט.
גונדרסון לא הייתה היחידה. שנות ה-90 היו גדושות באירועים מדממים נטולי היגיון של ממש - מ"שגרת" הירי ההמוני בארה"ב ועד רצח רבין במחוזותינו; לכך, הציעו האחים כהן פתרון מסוים - לא סיבה, אלא הומור, שיעזור לנו למשוך קצת עוד. האם זו הסיבה ש"פארגו" הפך לתופעה בינלאומית, דווקא בתקופה שבה אלימות מסוגננת כבשה את המסך הגדול (א-לה טרנטינו)?
בין כה וכה, את השפעת הסרט על חיינו אנו קשה להכחיש. למרות שצמד האחים שבו והכחישו (ומנגד, לא פעם חזרו בעצמם) שלמרות כתובית הפתיחה - שמעידה כי מדובר ב"סיפור אמיתי" - מעריצים רבים ניסו לקשור כל קצה חוט אפשרי בין פשעים אמיתיים מהאזור לעלילת "פארגו"; העיירה עצמה הפכה מזמן למוקד עלייה לרגל, ובו פסל ענק של גונדרסון.
ב-2014, עלה לאקרנים "Kumiko, the Treasure Hunter", סרט העוקב אחר מעריצה פיקטיבית מיפן של "פארגו", שעוקבת באובססיביות אחרי כל דבר שקשור ליצירה; ובאפריל באותה השנה עלתה "פארגו", סדרת האנתולוגיה עטורת הפרסים מבית נואה האוולי ("לגיון"), שהציבה את מיטב השחקנים של הוליווד - מקירסטן דאנסט עד יואן מקגרגור וכריס רוק - בסיפורי פשע מרושעים וחסרי היגיון, כשכולם לוקחים חלק באותה מדינה צפונית וסביבתה.
אך יותר מכול, נדמה שלמרות הציניות הבוטה שבו, והעובדה שמעשים אלימים חסרי פשר מילאו את העולם מאז ומתמיד, "פארגו" הוא עדות לתקופה שבה רוע מתפרץ עדיין הפתיע, זעזע ומשך אותנו. היום, כשמוסר בסיסי לעיתים נזרק מכל המדרגות והעולם ניצב על עברי פי פחת, הרשעות שמוצגת בסרטם של האחים כהן נדמית "תמימה" עד "לא מזיקה". גם היום, כמו אז, אין היגיון בכך; נותר לנו רק לחייך לרגע ולהמשיך.