המופע של הלן מירן: גם כשהכוכבת מגלמת שונאת ישראל, היא נותנת הופעה משגעת

פטרישיה הייסמית', אחת הסופרות המצליחות בכל הזמנים, היא לא שם מוכר במיוחד בישראל. מי שכתבה את סדרת ספרי המתח הקלאסית "הריפליאדה" ובראה את הגיבור הנכלולי והכריזמטי שבמרכזם – תום ריפלי – עברה לציבור הישראלי מתחת לרדאר, שלא באשמתו: הייסמית', למעט העובדה שהייתה סופרת פורייה (באמתחתה 22 ספרים), הייתה גם, מה לעשות, אישה מאוד גזענית. היא סירבה בתוקף שספריה יתורגמו לעברית, וההיכרות של הקהל הישראלי עם יצירותיה הגיעה בעיקר מהעיבודים הקולנועיים/טלוויזיוניים לספריה, כמו "זרים ברכבת" של אלפרד היצ'קוק או "הכישרון של מר ריפלי" עם מאט דיימון וגווינת' פאלטרו, וכמובן הסדרה "ריפלי" שעלתה בנטפליקס לפני כשנתיים והפכה לאחת הסדרות המצליחות ביותר של ענקית הסטרימינג.

כל זה בא לומר שהפצת "הכישרון של גברת הייסמית'" בארץ, שעולה כאן לאקרנים אחרי בכורה בפסטיבל הסרטים היוקרתי של טורונטו, היא אוקסימורון: הייסמית' כשלעצמה היא דמות כמעט אנונימית בישראל, שהייתה ידועה בעיקר בזכות דעותיה הלא-מאוד-אוהדות על מדינת היהודים (או על יהודים באופן כללי), אבל ריפלי – הדמות הבדיונית שרקחה אי אז בשנותה-50 – מככב בסלון הפרטי של לא מעט ישראלים. השילוב הזה בדיוק ניצב במרכז "הכישרון של גברת הייסמית'" – שבוים על ידי הבמאי ההולנדי אנטון קורביין, מי שאחראי על כמה מהקליפים האייקונים ביותר של דפש מוד ומטאליקה משנות ה-90 – ומתמרן באופן כמעט פנטסטי בין מציאות חייה של הייסמית' ובין העלילות הבדיוניות של יציר עמלה.

כך, מתנהל בצורה מוצלחת למדי החצי הראשון של הסרט: שתי דמויות שונות לחלוטין – האחד צעיר ונמרץ והשנייה זועפת ומרירה – סגורות בדירה אחת ומנהלות פינג פונג של דיאלוגים שנונים על מהות הכתיבה והסיבות שבגינן סופרים מגיעים לעסוק בתחום מלכתחילה. לאור האמור לעיל ניתן לחשוב שזהו סרט קטן, כמעט קאמרי, שעוסק בחקר דמות ושואל מדוע הייסמית' התמקדה בכתיבת מותחנים שיש בהם אלמנטים ברורים של התחזות ופשיעה, ואם יש קשר בין הילדות הלא פשוטה שעברה ובין הספרים שפרסמה כאדם בוגר. זה עובד, זה קולח, זה מעניין, וזה בעיקר עושה את מה שסוג כזה של סרטים עושה בצורה הטובה ביותר: מייצר מתח תמידי בין שתי דמויות דיכוטומיות, שעצם צימודן באותו חלל מאפשר לניצוצות לעוף באוויר. ואז מגיע החצי השני של הסרט.

זה נכון שקשה להפריד בין הייסמית' וריפלי, אבל האם יש מקום לעוד עיבוד של אותו סיפור, במיוחד שאחד כזה נעשה ממש לא מזמן? הכוונה היא לא רק "ריפלי" של נטפליקס, אלא גם ל"סלטברן" של אמרלד פנל ("צעירה מבטיחה", "אנקת גבהים"), שזמין באמזון פריים וידאו, אשר שואב השראה ברורה מהריפליאדה. התשובה תלויה בצופה: מי שאוהב עלילות מתח על חמדנות ונסיקה לצמרת יתמוגג מהתפירה הגסה אך האפקטיבית שמחברת בין הייסמית' המציאותית וריפלי הבדיוני. מי שמעדיף סרטים אינטימיים ששמים דגש על דמות-דיאלוג-קונפליקט (ממש כמו כותב שורות אלו) ילך לאיבוד בחצי השני, וימצא אותו ממוחזר וחסר מעוף.