יאללה מכות, יאללה!

דם - חגיגות ה-60

עצמו את עיניכם ודמיינו את האישיות שהייתם רוצים שתייצג את חגיגות הישרדותה של מדינת ישראל. פקחו את העיניים - יש לשער שרוחמה אברהם היא לא הדמות שעלתה בראשכם. אברהם היא השרה השלישית שמונתה על ארגון החגיגות. אם לא די בסחבת, הרי שהשיר הרשמי שלנו, "בת-60", מייצג את התרבות הישראלית אף פחות מהשרה אברהם. האם סאבלימינל הוא היורש שציוותה שושנה דמארי? האם שילוב הסגנונות הגס מייצג במשהו את היצירות הגדולות שנכתבו כאן? אם לא די בכל אלו, דמם של האמנים "המשתמטים" הותר- הם הואשמו בכל תחלואי המדינה וזכו לפטור גם מחגיגות ה-60 המכוננות. היינו מעדיפים להפנות את משאבי החגיגות למיגון שדרות. לטעמנו, מניעת שפיכות דמים תהיה דרך הרבה יותר תרבותית לציין את המאורע.

צפרדע - שלום אנד גוד איבנינג

הנסיך של הוט הפך לצפרדע של ערוץ 2. בתוכנית היומית שלו בכבלים, ההומור של יאצפן עבר מסך בצורה נפלאה והצליח להצחיק ערב אחרי ערב. בימים ההם, נחגג ההומור של יצפאן בדיוק כמו שהוא - ישראלי, ישיר, חצוף ולא מתחכם. בתוכנית בערוץ 2 פג הקסם. הניסיון להעביר את יצפאן לפורמט בין לאומי נכשל. הכוכב המנוסה נראה במקרה הרע כדג מחוץ למים, ובמקרה הטוב כבוראט לעניים.

כינים - נינט

הכוכבת הנולדת הראשונה רוצה שניקח אותה ברצינות, שנפסיק לעסוק בתפל ושנראה בה סוף סוף את האמנית שהיא. מאוד רצינו להיענות לתחינותיה, אך משהו הסית את תשומת לבנו - כנראה שזה היה סגנון השיער המתחלף שלה. נינט יקרה, כשאמרת "אני לא פלקאט" לבנו נצבט. כשגילחת את שיערותיך בעבור קמפיין מסחרי, האמפתיה הפכה לגיחוך. כשצבעת את שיערך לסגול הגיחוך הפך לצחוק פרוע, וכששבת לצבע נורמלי הצחוק התחלף בפיהוק. אחרי כל אלו, ודאי לא נותרו כינים על פדחתה של נינט. מה נותר מהקריירה האמנותית שלה? ימים יגידו.

ערוב - גריז

מתחילתו נראה הפורמט מוכר משהו. כוכב נולד? כבר ראינו. נולד לרקוד? כבר נעשה. המחזמר גריז כבר הומחז בארץ ואפילו מרי לו כבר הייתה לנו. השילוב בין שלל התחומים הוליד יציר כלאיים משונה. התוצאה הייתה משעממת והבאז בושש לבוא. הערוב הזה ניסה לתקוף את שדות הרייטינג ואת תשומת לבנו - אך כשל.

דבר – התיקון לחוק הקולנוע

אין דרך יפה יותר לציין את חגיגות ה-60, מאשר לאמץ מנהגים שאפיינו מעצמות גדולות ומצליחות, שהותירו את חותמן על פני הגלובוס. משטרים מפורסמים נהגו לטפח תרבות מגויסת ולדכא תרבות שאינה עולה בקנה אחד (תרתי משמע) עם תפיסתם. הצעת חוק חדשה מציעה לשנות את חוק הקולנוע, כך שקרנות הקולנוע יידרשו לתת עדיפות לסרטים שיציגו את ישראל כמדינה “יהודית ודמוקרטית”, ולמנוע תמיכה מיצירות שעלולות לסכן את ”אושיות קיומה של מדינה ישראל או את ביטחונה”. מגישי ההצעה - חברי הכנסת אליהו גבאי ושי חרמש – כנראה שאינם מוטרדים מרעיונות מופשטים כמו: עידוד חופש מחשבה ויצירה, וחשיבה ביקורתית. אם תתקבל, עלולה ההצעה להמית את הקולנוע הישראלי כמכת דבר. לנו נדמה שצנזורה כלכלית על אמנות תסכן את קיומה הדמוקרטי של ישראל הרבה יותר מכל סרט.

שחין – סקס, תל-אביב וליאור אשכנזי

ב"שבתות וחגים" גילם אלון אבוטבול את בן-הזוג החוקי, שליאור אשכנזי משחק עם זוגתו במשחקים אסורים. שנים חלפו, אך אם תצפו ב"אבידות ומציאות" תגלו שלא הרבה השתנה מאז: שוב אשכנזי מתעסק עם אשתו של אלון באותה תל-אביב. סדרות טלוויזיה על מערכות יחסים תל אביביות בהשתתפות אותו צוות שחקנים פשטו על מסכינו בשנים האחרונות כמגיפה. זה כבר לא מרענן, לא מעניין ולא חינני. הבו לנו לוקיישנים, עלילות ושחקנים חדשים.

ברד - כתבות הספיישל לפסח

נדמה שאין מנהג חג או פסיק מההגדה שלא מושאל לכתבות ספיישל לכבוד הפסח - הנוחתות על ראשינו כברד עם בוא האביב. הקשר בין ההלכה לבין נושאי הכתבה - מקרי בהחלט (חוץ מאצלנו, אנחנו משתדלים). בין כתבות הספיישל המשונות, תמצאו בחג הזה וודאי את הפנינים: "איך להשיב על הקושיה - אמא, איך באים ילדים לעולם?", ו-"ארבעה טיפוסים שלא תרצי לצאת עמם: החכם, התם, הרשע הגדול וזה שאינו יודע לשאול". עוד בגיליון החג: "מאמנת אישית ממליצה - סדרו את תודעתכם כצלחת הפסח". וגם: "למצוא את האפיקומן שבמחשב - שחזור קבצים אבודים". המרור שבמוסף החג הוא כמובן כתבת "עשר מכות התרבות" המסורתית. אבל תודו שאתם אוהבים את זה.

ארבה - החינמונים

למה לשלם על תוכן מודפס ואיכותי, כשאפשר לקבל תוכן נחות או בינוני בחינם. תפגשו אותם בתחנות הרכבת, בסופרמרקטים ובבתי-הקפה. מי צריך תחקירים מושקעים, מנומקים ויקרים, כשאפשר להדפיס שנית את אותן כתבות המתפרסמות ברשת? אם פעם התגאינו בתואר "עם הספר", ייתכן שבקרוב נאלץ להסתפק בכינוי "עם העיתונות הזולה". העם הזה ייאלץ כנראה להגביר את קצת הילודה כדי להצדיק את כמות גיליונות החינם המודפסים. ריבוי החינמונים הישראלים וודאי נוגס ביערות הגשם ביעילות רבה אף יותר מלהקת ארבה מורעבת.

חושך - יאיר לפיד ב"אולפן שישי"

ליאיר לפיד לא נוח על כס מגיש החדשות, ובצדק. זו לא הנישה שלו, זו לא העבודה שלו, זה לא המקום שבו הוא צריך להיות. נדמה שזה ברור לו כמעט כפי שזה ברור לצופה. לפיד נראה קפוץ ומלאכותי על כיסאו של אהרל'ה ברנע. גישתו האמפתית אולי מתאימה לתכנית אירוח בפריים טיים, אך אין לה מקום במשדר החדשות המסכם של השבוע. המלאכה העיתונאית הנדרשת שם היא אחרת: זריזה, חוקרת, נחרצת וצולבת. זו נימה שלפיד לא יכול להביא. היא סותרת את אופיו ואת בחירותיו. הרכש החדש של חדשות ערוץ 2 עשה לנו חשק לייבא את מכת החושך ל"אולפן שישי".

מכת בכורות - יחצנות בפייסבוק

פתחתם כרטיס בפייסבוק. חשבתם שכך תחדשו קשר עם החברים האבודים מבית-הספר היסודי, ושבהזדמנות תבדקו האם לפקידה הפלוגתית החביבה ההיא יש חבר? טעיתם! מעכשיו תקדישו את מיטב שעות הפנאי למיון הזמנות למסיבות השקה תמוהות, ללייני אלקטרו של תקליטנים אלמוניים, ולהופעות בפאב בקיבוץ בדרום הארץ שלא ידעתם על קיומו. יחצנות סיטונאית היא מכת הבכורות של פיסבוק.