החיים הם פיקניק

גבי ניצן, העיתונאי שהיה למנהל מסעדה שהיה לסופר שהיה לאיש מסעות שהיה למגיש טלוויזיה, אוהב להמציא את עצמו כל פעם מחדש. לא להתחייב. לא לצאת בהצהרות. רק לנוע. התוכנית החדשה שלו, "על הדרך", שמשודרת מדי ראשון ב-22:30 בערוץ "החיים הטובים", היא עוד סוג של צורך שלו לשנות ולהשתנות. כנראה שגם זו עוד תחנה על הדרך.

אחרי שהביא לעולם את רבי המכר "באדולינה" ו"פרא", טייל כמעט בכל חור בפלנטת ארץ וכתב על זה באריכות בספרו "דיוטי פרי", הוא החליט שזה הזמן לחטוא בתוכנית משלו. זמן רב סירב בנימוס להצעות מפתות להגיש תוכניות במסך הקטן, אבל במסגרת התנועה והשינויים שהוא דוגל בהם, הסכים לחרוג ממנהגו ולחשוף את פניו הרגועות לציבור.

כבר שנים שניצן מעורה בעולם התקשורת. לפני שהפך לסופר מכניס, כתב כמעט בכל העיתונים הנחשבים בזמנו כפובליציסט מן השורה. המעבר לטלוויזיה היה רק שאלה של זמן. עוד בילדותו בערד, הרחק מעיני הברנז'ה, נמשך לתקשורת. "ערכתי את עיתון בית הספר", הוא נזכר, "פתחתי גם תחנת רדיו בהפסקות, אפילו הייתי כתב נוער של 'מעריב לנוער'. הייתי גם הראשון שהגיש להם את התפטרותו וזה די מצחיק כי הרי לא קיבלנו כסף".

למה התפטרת? כבר אז רצית שינויים?
"כתבתי להם טקסט שעבר עריכה מטופשת ובמקום להסביר לי למה, הם פטרו אותי באיזה הערה מתנשאת. אז הלכתי".

מאיפה המשיכה הזאת לעולם המדיה?
"אבא שלי מספר סיפורים בחסד וספגתי את זה בבית. אימא שלי היא מורה באולפן ועד היום אני מרים אליה טלפון אם אני מתלבט באיזו מילה בעברית".

בצבא, אחרי מסכת עינויים, התגלגל לבסוף לגל"צ עד שדקה לפני השחרור נזרק מן התחנה בטענה כי הוא זורה במקום דמורליזציה. "היה שם כאוס באותה תקופה ואני, שרון בן עזר ופוליאנה פרנק, היינו אאוטסיידרים ורצו להפחיד את השאר אז זרקו אותנו. דווקא רציתי לעשות שם דברים יותר מלהקליט סאונד-בייטס של קצין תחזוקה ראשית".

באותה תקופה כבר כתב בעילום שם ב"כותרת ראשית" וקצת לפני סגירת העיתון עבר ל"חדשות": "מגיל 19 כתבתי בעיתונים במסגרת שבועית קבועה. הייתי אז פוליטי יותר. התכתשתי עם מייברג, דנקנר, עירית לינור. זה היה מרד נעורים. כתבתי באופן ציני ומיליטנטי. היה לי המון ביטחון בכתיבה כי טופחתי ב'כותרת ראשית' וזה נתן לי להרגיש שאני יכול לכתוב ככל העולה על רוחי כמו צעיר זועם".

בגיל 30 חל המהפך הרציני בחייו, מהפך שנתן את אותותיו מאוחר יותר בספרים שכתב ובעיסוק שבחר כאיש מסעות. ניצן היה אז עיתונאי נחשב, נשוי ואב לילד קטן. הוא יכול היה בקלות להמשיך במסלול הבטוח, אבל בחר לקטוע הכל, למכור את הבית, לארוז את האישה והילד ולעוף לארצות הברית.

"11 שנה הייתי עיתונאי וחוץ מנסיעות קצרות פה ושם, לא באמת יצאתי למסע. החלטתי לעזוב הכול בגלל ברירת מחדל. כתבתי ברציפות מגיל 19, וזה כל הזמן להוציא החוצה בלי לספוג דברים חדשים. בגיל 30 הרגשתי תסכול בכתיבה העיתונאית. התחלתי לזלוג החוצה והרגשתי שזה לא בדיוק המקום הנכון בשבילי" הוא מסביר.

אחרי שנתיים בארצות הברית התגנבה לאוזניו שמועה קטנה: "שמעתי שמישהו בהודו מחפש מנהל מסעדה במקום ליד דרמסאללה, אז נסענו להודו. באתי לשם עם תוכניות מפורטות למסעדה ולמרות שהתברר שבכלל לא צרירים שם מנהל, שכנעתי אותם וניהלתי את המסעדה במשך שנה".

איך היה להגיע פתאום להודו? הלם תרבותי?
"זה נתן לי המון. נוכחתי לדעת שאנחנו לא רק דבר אחד. בארץ לא היה מצב שאפתח מסעדה פתאום. היה לי מסלול ברור, הכירו אותי כעיתונאי מצליח, ובהודו פתאום הכול פתוח. זה הדליק אותי. יכולתי להיות כל פעם מישהו אחר. ושם גם נולדה 'באדולינה'".

סביר להניח שקראתם את הספר הדק על המלך והמלכה שמגיעים לישראל ומרביצים בה את משנתם המוארת. "באדולינה", שיצא לאור לפני שש שנים, שייך לאותם ספרים שקוראים בכמה שעות בלי להניח כמעט, וצליל נפילת האסימונים הוא הסאונד היחידי שנשמע. היו גם מי שסברו שמדובר בפסיכולוגיה בגרוש, מה שלא הפריע לספר להיות אחד מרבי המכר הגדולים ביותר בישראל.

איך דווקא בהודו נולדה "באדולינה"?
"חוויתי שם חופש מלא ותפיסת העולם הזאת הפכה להיות הלך הרוח המרכזי שלי. באתי להודו מארצות הברית, מהמדינה הכי עשירה למדינה הכי ענייה. זה היה מסמר שיער. ראיתי בארצות הברית אנשים עשירים שלא שמחים בחלקם, ובהודו אנשים עניים אבל מבסוטים. הבנתי שאיך שאדם רואה את חייו זו בחירה שלו. אפשר להסתכל על העולם כמלך או כקורבן וזה המסר של הספר. 'באדולינה' היה תזכורת בשבילי למה שחוויתי בהודו וידעתי שאני לא היחידי שצריך את התזכורת הזו".

היו לא מעט תגובות ציניות על הספר. היית כותב את "באדולינה" היום?
"היו בהחלט תגובות של 'כן, אבל החיים זה לא פיקניק'. אני לא חושב ככה. אני עדיין בצד שחושב שהחיים כן פיקניק. ציניות באה מכאב שלא מאמין בתום ואני מיציתי את התקופה הצינית בחיי. אני מרגיש טוב עם מה שכתבתי".

כבר כמה שנים שניצן (42) חי בפרדס חנה-כרכור עם זוגתו, אבל מקפיד שלא לשהות יותר משנתיים באותה דירה. הוא מקפיד גם לצאת למסע לפחות פעמיים בשנה וכמובן מקפיד מאוד שלא להתחתן אחרי שחווה כבר גירושים. הכל חלק מאותה אידיאולוגיה שאימץ, כזו שטוענת שמלקפוא על שמרים לא תצא עוגה. "הרגלים לא מאפשרים לך להשתנות", הוא טוען, "אני מאמין בגירויים חדשים. זה להיות במסע כל הזמן. לא להתקבע. אני אף פעם לא חותם על חוזה ליותר משנה. לא מתרגל לעצמי יותר מדי. הפעם האחרונה שגרתי יותר משנתיים במקום אחד היה לפני הצבא אצל ההורים שלי".

לא להתחתן זה חלק מהעניין?
"אימצתי את הנוהג הבאדוליני שמאמין בחגיגת אהבה ולא חתונה עם חוזה והתחייבויות נחרצות לגבי העתיד, וודאי שלא לגבי משהו כמו אהבה. אני לא מאמין בערבוב של חוזים עם רגשות".

בחצי השנה האחרונה התעסק ניצן בעיקר בתוכנית הטלוויזיה החדשה שלו ופגש 13 אנשים לשיחה אישית על מסעות בפלנטה שהובילו למסעות נפשיים. הראשון היה הצלם אבי "הקפיטן" הזאב שעשה את זה בקובה, אחריו בא משה איבגי שהתבודד בניו-יורק והשבוע הייתה זו יסמין לוי, ירושלמית שמצאה עצמה פתאום זמרת לדינו ופלמנקו באירופה. ניצן, בטאץ' בתולי שמשרה רוגע באולפן, מנהל שיחה בגובה העיניים, ללא שמץ התנשאות, ומנסה לפצח את טיב השינוי שעברו מרואייניו.

נושא שקרוב אליך, המסע.
"זה מה שגורם לאדם לצאת מהמשבצת המוכרת שלו. מסע הוא תמיד הזדמנות לעבור שינוי וגילוי. זה מה שמושך אותי - לנסות להגיע למקום של התהליך שהאדם עבר. זה מעורר השראה, לפחות אצלי".

שנים סירבת להצעות בטלוויזיה.
"התלבטתי הרבה שנים אם ללכת לטלוויזיה כי לא ידעתי אם יתנו לי לעשות טלוויזיה נעימה. היו לי המון הצעות. הייתה תקופה שזה היה מגוחך, שלא היה עובר יום בלי פניה. סירבתי לכולן. הכיוון שהטלוויזיה מושכת אליו היא לא משהו שרציתי להשתלב בו. פחדתי שאעביר מוצר שאני לא שלם איתו. העדפתי להמשיך בכתיבה כי שם אני יודע בדיוק מה אני אעביר לקורא".

והאנונימיות? איך נפרדת ממנה?
"אהבתי את המקום השקוף הזה בו אני חי. אולי הרבה אנשים קראו את הספרים שלי אבל הם עדיין לא יודעים איך אני נראה. יכולתי להיכנס לכל מקום בלי למשוך תשומת לב. יכול להיות שהתבגרתי. אולי זה היה עניין של זמן. היום טלוויזיה היא אמצעי תקשורת פופולארי ואני הרי איש תקשורת, אז אם אני כבר רוצה לדבר לאנשים - זה המדיום המרכזי. עשיתי סרט על דורון שפר וזה היה הניסיון ראשון. אמנם לא הופעתי שם, אבל המדיום עניין אותי. התגברתי על ההתנגדות הפנימית ועכשיו אני לא חושש. מה גם שזה להתחיל בקטן בלי לחץ של רייטינג".

מה עם הספר הבא? כבר נכתב?
"אין לי מושג. כשאני אדע, גם אחרים ידעו".