"חצי שנה של סבל וייסורים, סיוט שחייב להיפסק עכשיו": המפורסמים מציינים חצי שנה לפרוץ המלחמה
בציון חצי שנה לפרוץ מלחמת "חרבות ברזל" והימצאותם של 133 חטופים וחטופות בשבי חמאס בעזה, שיתפו נועה קירל, סטטיק, נטע אלחמיסטר ואחרים את התחושות הקשות וקראו "החזירו אותם עכשיו"
כבר 183 ימים שמדינת ישראל מתמודדת עם אחד המשברים הכי גדולים בתולדותיה, מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" כשבראש ובראשונה ישנם עדיין 133 חטופים וחטופות המוחזקים בשבי חמאס בעזה. הבוקר (א'), בציון חצי שנה בדיוק מאז אותו בוקר נוראי רבים ממפורסמי ישראל בחרו לסכם בכמה מילים את התחושות הקשות המלוות אותם בכלליות לנוכח התקופה, והיום בפרט.
זוכת "האח הגדול" טליה עובדיה, העלתה בשעה 6:18 סטורי לרקע שחור וכתבה: "לפני חצי שנה בדיוק בשעות האלה חווינו את אחת המכות הכי כואבות שידענו אי פעם. חצי שנה ליום שבו חלקנו לא מעכלים את גודל האסון וחלקנו בתופת שלא דמיינו גם בסיוטים הגרועים ביותר שיכולנו להעלות על הדעת. מי היה מאמין שאחרי חצי שנה עדיין נחווה חרדה קיומית יומיומית ויותר מזה מי היה מאמין שרק חצי שנה אחרי נשכח ונאבד את האחדות ונראה מול העיניים שוב מלחמת אחים שהיא הסיבה שגרמה להכל לקרות".
נועה קירל, שמחזיקה בלא מעט עוקבים מרחבי העולם שיתפה פוסט של מטה משפחות החטופים ורשמה "לא להאמין שכבר חצי שנה שהם שם! בסבל וייסורים בגיהנום מוחלט. בסיוט שחייב להיפסק עכשיו!".
סטטיק, העלה את המילים הכואבות כשכתב: "לחלק העולם עצר מלכת ולחלק הוא נדם. לחלק התקווה עדיין דועכת, ולחלק היא לא הייתה שם מעולם. לחלק כבר חצי שנה חשוך במנהרות, וחלק מנסים לחיות רחוק כדי לא לראות. וכל אחד הוא חלק, וגם מודה בזה אולי, ורק דבר אחד הוא של כולם - חצי שנה זה יותר מדי", ואילו נטע אלחמיסטר העלתה: "כל יום חושבת על החטופים ומתפללת שיחזרו. מתפללת על החיילים. הימים יעברו והזמן הפעם לא יעשה את שלו. זה ישאר איתי לנצח. תחזירו את כולם כבר".
גם רוסלנה רודינה, שנמצאת בימים אלו במסיבת הרווקות של מאיה בוסקילה כתבה מיוון "נשבר לי הלב. פשוט כאב לב. עד מתי??? רוצחים אותנו בתוך המדינה שלנו איפה זה נשמע? חייבים להחמיר את העונשים זה לא הגיוני שנמשיך ככה". יעל שלביה שיתפה סטורי שאומר "זמן לא מרפא את הכול, וגם זה לא יעבור". השחקן ידין גלמן, שאף נפצע בתחילת המלחמה בקרב עם מחבלים בנחל עוז כתב: "בוקר אחד יפה הפך להיות התקופה השחורה ביותר בחיינו. חברים שיצאו לרקוד, רצו אל מותם. חבריהם ששרדו, עדיין אוספים את השברים. חטופים, חטופות אהובים ואהובות שלא ראו אור יום כבר שישה חודשים. וכולנו, ממשיכים לחיות, בקושי. כשהם בעזה כולנו בעזה".
