עולים לשדרה: "המאבק נוגע בכל איש תקשורת"

"אם היית אומר לי לפני חודש שהמוני מפגינים ישטפו את ככרות ישראל בדרישות כלכליות וחברתיות ויעבירו את מוקד חדשות הכלכלה ממשרד האוצר לשדרת רוטשילד, הייתי מתקשה מאוד להאמין לך", אומר מתן חודורוב, כתב ערוץ 10 לענייני כלכלה.

וחודורוב לא לבד. ביום ראשון שעבר, כשמחאת האוהלים כבר קרמה עוד וגידים מחוץ לגזרת הקבוצה בפייסבוק, שלחו חברות החדשות של שלושת ערוצי הטלוויזיה ניידות שידור שהתמקמו על המדרכה ברחוב רוטשילד מול כיכר הבימה והתכוננו להעביר מחאה בשידור חי.

מבחינתם היה מדובר בסיקור כמעט שולי של מספר אוהלים, כאשר הבעיה העיקרית שניצבה בפניהם באותה עת היתה האיום לקבל דוח מפקחי העירייה שנשלחו מטעם ראש העיר דקה לפני שאימץ אסטרטגיה הפוכה הכוללת את חיבוק המפגינים. 

אני פוגש בצד המפגינים כמה מחברי הטובים ביותר, מכרים שלי ושכנים שלי, אבל  למרות שההתרחשות היא עוצמתית ומרגשת, אני לא שוכח את תפקידי בצד המתבונן והמסקר. כעיתונאי אינני מגיע ממקום של תמיכה אוטומטית או שותפות לדרך אלא ממקום של סיקור מקצועי

"לי אמנם יש דירה שקניתי לפני שנים רבות אז אני לא דוגמא"

אבל אלמנטים של אייטם טוב לא מספיקים כדי לשמור אירוע בכותרות במשך שבוע. בדיקה שנערכה עבור נענע10 הראתה שהתקשורת נותנת למחאה במה נרחבת יותר מזו שהיא מקבלת ברשתות החברתיות, ואי אפשר לתהות עד כמה משפיעה על כך הסולידריות של אנשי התקשורת, אשר רבים מהם הם צעירים המתגוררים בתל-אביב. "רוב העורכים והכתבים הם בגיל של האנשים הזה, וזה באמת יוצר הרבה סולידריות", מסכים כץ.

"לי אמנם יש דירה שקניתי לפני שנים רבות אז אני לא דוגמא, אבל אם הייתי במקומם - לא הייתי מצליח לשכור את הדירה הזו היום. המאבק הזה נוגע באופן ישיר או עקיף בכל איש תקשורת, ורוב העיתונאים חווים חלק מהחוויות שהאנשים האלה חווים. זה משפיע מבחירת הכותרות של העורכים, ועד המשך הסיקור המיוחד", אומר כץ.

אורן אהרוני מזדהה גם הוא: "אנחנו לא חיים במדינה אחרת. גם לי יש משכנתא לשלם, ושאומרים שחיקה של מעמד הביניים - אנחנו יודעים בדיוק למה הכוונה. אף אחד לא טוען שהמחאה לא מוצדקת, לא ביבי ולא אנשי תקשורת".

חודורוב, מצעירי הכתבים בישראל (26), בוחר במודע שלא למהר ולהרים שלטי מחאה. "אני פוגש בצד המפגינים כמה מחברי הטובים ביותר, מכרים שלי ושכנים שלי, אבל  למרות שההתרחשות היא עוצמתית ומרגשת, אני לא שוכח את תפקידי בצד המתבונן והמסקר. כעיתונאי אינני מגיע ממקום של תמיכה אוטומטית או שותפות לדרך אלא ממקום של סיקור מקצועי. תפקידי הוא לדווח, לנתח ולפרשן. זהו לטעמי הצד המרתק של ההתרחשות".

היקף השידורים הכלכליים בישראל הוא גדול, אבל האירועים מתרחשים בתוך אולמות ממוזגים וזה טבעו של תחום שמתאפיין בשליטה של חברות. השינוי באופן שבו אנחנו מסקרים את הנושא ובמוקד הסיפור משקף שינוי עומק בחברה הישראלית: היציאה מהפייסבוק לשטח מוציאה גם אותנו, העיתונאים, ממשרדי הממשלה לשטח

"לא נדרשנו למחזר חומרים"

למרות שהם רגילים לאולפנים הממוזגים, כתבי הכלכלה נרגשים מהחיכוך היומיומי של השבועות האחרונים בצעירים חפצי הצדק החברתי-כלכלי חרף העובדה שהפגנות המפוזרות באמצעות פרשים אינן מהמראות שהם מורגלים אליהן מעבודתם היום-יומית. "אנחנו תמיד נעדיף את האפשרות של שידור מהשטח, למרות שמדובר בעבודה הרבה יותר קשה. השבוע מהדורת "מבט" שלחה שתי ניידות שידור, אחת לירושלים ואחת לת"א, ואנחנו משדרים מהמאהלים הללו כל ערב", אומר כץ, שכמו כל כתב שמח גם הוא לפתוח מהדורה.

"אייטמים שהייתי עושה לפני חודשיים היו נכנסים לליין-אפ ב-21:20, היום זה אייטם ראשון או שני. אמא שלי התרגלה לפתוח "מבט" בתשע ורבע, לאחרונה אם היא עושה את זה  - היא מפספסת אותי", הוא מספר בחיוך. אבל כמו בחדשות, לכל אייטם יש תאריך תפוגה. "זה שאנשים יצאו מהמחשב לרחוב זה החידוש, ויכול מאוד להיות שתוך כמה ימים זה כבר לא חדשות והעורכים יתחילו לחפש את הסיפור הסקסי והמרגש הבא", אומר כץ. חודורוב, לעומתו, דווקא לא רואה את הסוף: "נכון שהמחאה ברוטשילד לא מתחדשת, אבל המחאה עצמה כן. זה מגיע לכנסת, אני מרגיש שהנושא רחוק מלמצות את עצמו. לא נדרשנו למחזר חומרים אלא דווקא להיפך - מספר נקודות המבט שאפשר מהן לתקוף את הנושא הזה רק גדל, וכל עוד זה בא מהשטח ולא רק מלמעלה, אנחנו תמיד נמצא נקודות מבט נוספות לסקר מהן את הנושא".