אהבה מהתחת

גם אני, כמו כולם, מתפתה מדי פעם לשלוח כרטיס לוטו או טוטו או כל כרטיס שנגמר באו..טו..טו זכייה. אבל אני, בניגוד לכמה וכמה אחרים שאני מכירה, יודעת שבזכייה האמיתית שלי זכיתי לפני יותר משלושים שנה.

לפני 31 שנים התחתנתי, ואני עדיין נשואה. בעידן של היום זה שקול בהחלט לזכייה במפעל הפיס.
הזכייה הגדולה באמת היא לא הידיעה שהצלחתי במקום שרבים אחרים לא הצליחו, אלא המחשבה שיש אפשרות סבירה בהחלט שהילדים שלי יגידו יום אחד שהם רוצים חיי נישואין כמו לאבא ואמא שלהם. אני לא יכולתי להגיד את זה. אני משוכנעת שגם רבים מכם לא יכולים להוציא את המילים הללו מהפה.

ההרגשה הזו שבעלי ואני שימשנו דוגמה לילדינו, או במילים אחרות סיפקנו להם קן יציב, חם ואוהב, היא התמורה האמיתית לחיי נישואין עם ותק.

הכלל הזה עובד רק אם מדובר בחיי נישואין טובים. אם חיי הנישואין גרועים, אין טעם למשוך ולמשוך. הדוגמה שתעניקו לילדיכם במקרה כזה היא הגרועה ביותר שיש, דוגמה מהסוג שאם הם יחיו על-פיה מובטחות להם מערכות יחסים הרוסות ואומללות.

ואגב, אל תטעו לחשוב שחיי נישואין טובים הם ירח דבש מתמשך, קוצ'י מוצ'י יומם ולילה. מה פתאום. אם אתם רואים זוגות כאלה אל תאמינו לרגע.

חיי נישואין טובים הם אלה שביחד אתם עוברים באש ובמים. זאת אומרת שבימים זוגיים (פחות או יותר) בא לך לשרוף את בעלך באש, ובימים לא זוגיים (פחות או יותר) את רואה בעיניו שבא לו להטביע אותך במים. רק בשבתות לא בא לך לשרוף אותו ולו לא בא להטביע אותך. לשניכם פשוט בא לשנוא אחד את השני בלי הרבה פרשנויות והסברים.

אבל, וכאן בא האבל הגדול, גם כשאני שונאת אותו ובא לי לרצוח אותו באכזריות, אני יודעת שבעצם אני חולה לו על התחת ולא יכולה בלעדיו. בעצם אני בהחלט יכולה לחיות בלעדיו, אני פשוט לא רוצה.

במשפחה המורחבת שלי יש המון מקרי גירושין. יש לי יותר קרובים וקרובות גרושים מאשר נשואים. כשהתחתנתי שאלו אותי, האם לנוכח ריבוי הגירושין במשפחתי אני לא חוששת להתחתן. לא חששתי. למה שאחשוש? הרי ראיתי את הוריי ואת דודיי ודודותיי וגם כמה בני ובנות דודים ודודות שהתגרשו ונשארו בחיים. נשארו בחיים ואף הקימו משפחות חדשות. חלקם, אגב, התגרשו גם בפרק ב' שלהם, ועדיין נשארו בחיים. אז שאני אחשוש מגירושין? חחחחח... הצחקתם אותי.
וזה גם מה שאני מבהירה לבעלי אחרי המריבות הכי סוערות, "אני איתך, לא כי אני מפחדת להיות לבד, אלא כי אני רוצה להיות איתך".

אתם יודעים מה? לדעתי עליתי על הסוד האמיתי של חיי נישואין. זה כמו לגשת למבחן. אם אתם מאלה שחוששים ממבחנים, ידיכם מזיעות ופעימות הלב מוגברות, מראש יש לכם פחות סיכוי לעמוד במבחן בהצלחה. אם אתם ניגשים למבחן רגועים ושלווים, גם הראש יעבוד יותר טוב והסיכוי להצלחה גדל.

הנישואין, מסתבר, זה מבחן יומיומי. אם מראש אתם לא חוששים מהכישלון, כלומר מגירושין אפשריים, יש לכם יותר סיכוי להצליח בחיים הזוגיים. אם אתם נכנסים למערכת הזוגית אכולי חששות מכישלון, הרי שכל ויכוח ייראה לכם סוף העולם וכל מריבה הופכת לדרמה של דם, יזע ודמעות ועשויה להוביל לסוף הזוגיות.

אל תחששו מכישלון, אל תחששו ממריבות. אל תשכחו שכל מריבה היא פוטנציאל לסקס סוער של פיוס וכל ויכוח ייראה לכם במבט לאחור טיפשי ברמות שתגידו לעצמכם, "על השטות הזו טרחתי להתווכח?".

אני נשואה 31 שנה. אין לי עצות ואין לי טריקים מיוחדים. יש לי רק הרבה מאוד מזל. אתם יודעים מה? בכל זאת יש לי עצה אחת. זוכרים שאמרתי שגם כשאני שונאת אותו אני יודעת שבעצם אני חולה לו על התחת? אז אני באמת חולה לו על התחת, פשוטו כמשמעו. גם כיום, אחרי יותר מ-30 שנה, בכל פעם שאני עוברת לידו אני מגניבה לו צביטה קטנה בישבן. זה עושה לי טוב ואותו זה מדליק. אחרי הכל, נחמד להיווכח שאחרי כל כך הרבה שנים אשתו עדיין לא יכולה לשמור לידו את הידיים לעצמה.

זו אולי עצה מהתחת, אבל תאמינו לי – זה עובד.