מכסה לכל סיר

פעמים רבות, וגם היום אחרי תשע שנות נישואין ולערך 13 שנות זוגיות, אני שואלת את עצמי האם בחרתי באחד?

לפני ובמשך שנים רבות התעוררה אצלי השאלה האם בכלל קיים האחד? ואולי זוהי קלישאה מטופשת בדומה ל"לכל סיר יש מכסה"? האם יש דבר כזה התאמה? ומה זה בכלל אומר?

לאחר חשיבה מרובה ובעקבות תהליך האימון, הגעתי למסקנה שלא קיים ה"אחד" ובשביל ששני אנשים יצליחו לחיות חיי שותפות צריך לעבוד, שהרי, שום דבר אינו מובן מאליו ורק רצון אמיתי יביא להצלחה זוגית. אם נתבונן ביקום הפיזי שלנו ה"עבודה" (תהליך האימון), מתבטאת באיסוף כלים, שינוי הרגלים ובנוסף, חיזוק ההרגלים שמשרתים אותנו. יציאה מאזורי הנוחות הכוללת תעוזה ונגיעה במקומות חדשים שאינם מוכרים לנו, אלו היכולים להביא אותנו לתוצאות ולמקומות חדשים.

בחרתי ובעצם בחרנו האחד בשנייה, שני אנשים כל כך שונים, בעלי דרך שונה, לחיות האחד עם השני. הבסיס הראשוני הוא כמובן אהבה גדולה, חלומות משותפים ורצון עז להיות יחד.
לאורך כל הזמן ברור שהשוני והמרחק בינינו מאוד גדול דבר המתבטא כמעט בכל, אפילו בהתנהלות הפשוטה של חיי היום יום. ומכאן הצלחתי לראות שאין כזה דבר ה"אחד" וכדי שהדברים יעבדו וכדי שתהיה הרמוניה זוגית, צריך לגרום לזה להיות.

אבל מה זה אומר לגרום לזה לקרות? במה זה מתבטא? האם לשנות את התנהגותו והרגליו של האדם מולי ולהתאימו אלי? האם להתאים עצמי ולהשתנות עבור? ואולי לבחור באפשרות של קבלת השוני כיתרון?

מצאתי שהתשובה, כמו תמיד, נמצאת באמצע. כדאי ללמוד ולקבל ולפעמים לוותר ולעשות למען, אבל בעיקר, למצוא את המשותף, את החיבור. הבחירה בשותפות נובעת מתוך חוויות, רצונות שאיפות ובעיקר הרבה במשותף שאפשר ליצור יחד. למה התחברנו? איך נוצר, איפה הבסיס? – זה כבר היסטוריה.

האשמות לא עוזרות. אני הרי יכולה למלא לפחות עשרה עמודים בלהאשים אותו עד כמה הוא לא בסדר ובשביל להיות נחמדה ולצאת בסדר גם למלא איזה כמה עמודים עד כמה אני יכולה להשתפר ואיפה נכשלתי אך כולנו יודעים שזאת לא באמת הבעיה ובטח לא הפתרון.
הפתרון צריך לבוא במשותף בלי הלקאה עצמית או התעסקות חוזרת בעבר (במה היה) אלא רק בעתיד (במה יהיה).

הזמנתי את בן זוגי היקר לצאת למסע חיפוש – חיפוש פתרונות. נקודת המוצא שלנו היא שהאהבה גדולה וכמוה גם הרצון הגדול להיות ביחד. אחד הפתרונות היעילים עבורי בכדי ליצור תקשורת טובה יותר, אפקטיבית, היא היכולת להתבונן בתגובה שלי: לאמירה, מצב או מסר שמועבר. למדתי לעצור בכדי לבחור להגיב באופן הכרתי ולא באופן אוטומטי, תגובה מתוך מחשבה, בכדי להגיע למקומות איכותיים יותר.

בכל פעם אני מתרגשת לגלות שהמסע הזה לעולם לא נגמר. קורה לעיתים שיש סטיות בדרך ואפילו עצירות של מנוחה, חזרה לאזור הנוח שלא עושים בו כלום. אך מהר מאוד מגלים שבעצם לא כל כך נוח שם כמו שזכרנו. הכיף הגדול הוא להתעורר ושוב להתחיל ללכת, התגליות החדשות שוות הכול.

וכשכל זה קורה יחד, וכשהמסע ממשיך, אז גם הקלישאה של ה"סיר והמכסה" הופכת להיות אמיתית, וברור לי שהוא, האחד.

דנה תאומים עמר, מאמנת להישגיות אישית, חברת "תות".