"הרגע שבו נשמע הקליק והתריס נפתח ונסגר, הוא רגע קסום בשבילי"
החברה המודרנית נוטה להזניח אותם ולדחוק אותם לשולי החברה, אך אנשים על הרצף האוטיסטי - אותם מעדיף להגדיר הצלם דורון ברנע כ"בעלי יכולת מיוחדות" - גם מסוגלים לראות אחרת, הרבה יותר עמוק משאי פעם נחשוב. כשהתערוכה שיזם מוצגת כעת בגלריית ZOA בתל אביב, ברנע שוחח עם רשת 13 על החיים החדשים שמצא בצילום, וסיפר איך אוספים השראה: "כל תמונה היא רגע שהכריח אותי לעצור ולהסתכל"
בניגוד לתחומי אמנות אחרים, נדמה שצילום יכול לחשוף אמת אחרת לגבי חיינו - הוא משקף את מה שנמצא מולו כפי שהוא (לרוב), ומבליט פרטים שנעלמים מעין בלתי מזוינת. עבור דורון ברנע, אמן וצלם על הרצף האוטיסטי, צילום הוא מעבר להגדרה היבשה.
"המצלמה מאפשרת לי התבוננות בקצב שלי, וזה מאוד חשוב לי", אומר ברנע בריאיון לרשת 13, "בקצב שלי, אני מרגיש שהצילום חושף בפניי פרטים מעניינים שלא ראיתי קודם. במבט נוסף, אני מגלה משמעויות אחרות". כעת, כשתערוכה שיזם (בשיתוף עמותת "איתן - כל אחד יכול") בגלריית ZOA על שם דבורה פישר בבית ציוני אמריקה בתל אביב - "כשהמבט מתעכב - התמונה מתעוררת" - נפתחה בשבוע שעבר ותימשך כחודש וחצי, ובתורה תדגיש עבודות של אמנים בעלי "יכולת לראות אחרת", מבקש ברנע להפנות את הזרקור לאלו שנדחקים לשולי החברה ורואים באמנות יותר מבילוי לשעות הפנאי - אלא דרך חיים.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
איך התגלגלת לצילום?
"לאחר סיום לימודיי, אובחנתי עם הפרעות קשב שונות, ואז הבנו שאני זכאי לשיקום. פנינו לחברה בשם 'אחד על אחד', שהציעה, בין היתר, שיעורי מחשב וצילום. כך נוצר הקשר עם יונל, המורה הראשון שלי לצילום, איתו עבדתי על כמה אלבומי תמונות מושקעים ויפים".
ברנע, יליד 1989, לא דיבר עד גיל 5, אך זוכר שקיבל תמיכה ממשפחתו לאורך כל הדרך. לאחר שהתגלגל בין מסגרות, מתאימות יותר או פחות, אובחן הצלם לפני כארבע שנים כמי שנמצא על הרצף האוטיסטי. ובכל זאת, אם תשאלו אותו, זו לא תווית שמגדירה אותו - הכינוי "בעל יכולות מיוחדות" קורץ לו הרבה יותר.
"אני נמשך לטכנולוגיה, ולכן עניין אותי לדעת על המצלמה יותר", הוא מוסיף. "בעזרת המצלמה יש לי חיבור גם לתחומים נוספים שאני אוהב, כמו טבע, הומור, צבע. הרגע שבו נשמע הקליק, שבו התריס נפתח ונסגר, הוא רגע קסום בשבילי. זה רגע של המון פרפרים בפנים ובחוץ, רגע של התרגשות".
צורת הצילום שלך והטקסטים שמלווים אותך משקפים את הלך המחשבה שלך. איך אתה מחליט מה ואיך לצלם?
"כל תמונה היא רגע שבו משהו עורר בי סקרנות, הומור, התפעלות או פשוט הכריח אותי לעצור ולהסתכל - אני פחות מתכנן ויותר זורם. בצפייה בצילומים במחשב, התמונה מתרחבת ואיתה גם משמעויות נוספות. הטקסט או הכותרות שאני נותן לצילומים באים לי די בספונטניות ביחד עם ההתבוננות הנוספת. לא תכננתי להציג בתערוכה, אבל אומרים לי שהתצלום ביחד עם הטקסט מסבירים לצופה מהצד את הראייה שלי. זה משמח אותי, כי במילים בעל פה יותר קשה לי להסביר את עצמי".
ואכן, מבט קצר בתמונותיו של ברנע מציג הבנה ויזואלית וטקסטואלית אחרת, שאינה ברורה מאליה. כך, לדוגמה, צילום שכותרתו "לאיפה נעלמה העין" מציג את ברנע יושב אל מול המראה בחדרו, ומצלם סלפי בטלפון הנייד שלו, כשלצידו ניצבת מצלמה על חצובה, ובה עין מאיימת (של מי? אין לדעת) המביטה על הצופה.
"הוא רואה ברזולוציה גבוהה פרטים שרובנו מפספסים, רגעים שאנחנו חולפים על פניהם, משמעויות שלא שמנו לב אליהן - דורון מגלה", אומרת טלי בליליוס, מנחה בעזרת טכניקות מעולם הפוטותרפיה, המלווה את ברנע בעבודתו בשנים האחרונות, אשר מעידה על עצמה כזו שבאה "ללמד את דורון צילום - והוא לימד אותי כיצד לראות".
איך נראית דינמיקת העבודה ביניכם?
"כמו בחנות, כשמקשיבים לך ומתאימים לך את מה שאתה צריך, כך בעבודה עם טלי יש הרבה הקשבה הדדית והומור שרק שנינו מבינים. אנחנו יוצאים לצלם יחד ולא רצים לשום מקום. אחר כך יש לנו את הזמן להתבונן בצילומים, לנתח אותם טכנית ואסתטית, ולראות בהם גם את החיבור האישי שלי. איתה נחשפתי לצלמים שונים, ציירים ואפילו שירת הייקו - ואני לוקח מכל אחד מהם את מה שמתחבר אלי. הפרויקט הראשון שעשינו היה מצגת של תמונות עבור המשפחה. בשביל המשפחה שלי, זו היתה חוויה לראות אותי מעבר למה שהם מכירים. הצילום היום מאפשר לי להכיר קצת יותר טוב את עצמי ולבטא את מי שאני באמת".
מה מצפה לקהל הרחב בתערוכה החדשה?
"תמונות טבע וגם מעבר לו; תמונות של דברים לא שגרתיים שהם מעבר למה שהמציאות מראה, הרבה הומור וצבע. המציאות כפי שהיא משתקפת בעיניי".
יש תחומי אמנויות שהיית רוצה להתמקצע בהן?
"אני אוהב ללמוד ונעזר הרבה ב-AI. במסגרת התערוכה גם נחשפתי לעבודות ההדפסים של חביבה זליקסון (שיוצרת מתוך מקומה כאם לבן על הרצף האוטיסטי, ד"ע), שהראתה לי סרטון שמסביר את טכניקת העבודה. זה משך אותי וייתכן שארצה להתנסות, אבל כרגע אני נהנה בצילום".
האם עוד נזכה לראות את שמו של ברנע מככב בגלריות גדולות יותר ועל במות בינלאומיות? רק הזמן יגיד, אך לא נדרשת הבנה רבה בתחום בכדי להבין שהכישרון הייחודי כבר נמצא. ומה לגבי ברנע עצמו? הוא מעדיף ללמוד, לספוג השפעות ולהסתכל קדימה. "אני מאוד אוהב ללכת לתערוכות מסוגים שונים", הוא מספר כשהוא נשאל מי הם האמנים האהובים עליו. "אחד האמנים שאני הכי אוהב הוא סלבדור דאלי והאמנות הסוריאליסטית שלו, בעיקר השעונים הנוזלים. גם הכבשים של (מנשה) קדישמן מדברות אליי".
