בנימה גרוטסקית

1. את יפה כמו קרן אור שחודרת מבעד לסורגים של אסיר שלא ישתחרר לעולם.
2. אם אני אתאבד – אז אני אקפוץ מעזריאלי כי אם אני כבר מתה, אז לפחות שיהיו פקקים.
3. אםעודפעםתצעקעלי ללכת להזדיין אני אעשה את זה והוא בטוח יהיה יותר טוב ממך.

על החתום - גליה 052-3959872

שלוש האמירות המשעשעות הללו תלויות על קירות תערוכת הבוגרים של בית הספר אבני. הן מודפסות על כרטיסי ביקור קטנים, רגילים, יושבים בערימות צפופות צמודות לבטון הלבן שלא מכבר נצבע. לכל משפט יש את כרטיס הביקור שלו, כל אחד מוזמן לקחת, ועל כולם חתומה הבוגרת הטרייה גליה מוסקוביץ.

ישנן עוד כמה אמירות שפר מוטבעות על כרטיסי ביקור מקרטון, וכולן פחות או יותר מספרות בתמציתיות ובאירוניה את מה שבדרך כלל חושבים עליו אבל אף פעם לא אומרים אותו. אותם דברים שהדרך היחידה לבטא אותם היא באמצעות הומור שחור, המגוחך והגרוטסקי. ובקיצור, על מאחורי הקלעים של התקשורת הבין אישית.

בכלל, התחושה הכללית מהתערוכה, היא שרובה מתקיימת במין שטח הפקר, לימבו, רפרוף בין השיח האמנותי התקני לבין המודעות החזקה (אולי אפילו תמימה, במובן היפה של המילה) של האמנים לפעולות באותו שדה. אותה השתקפות, הכרה, או הלקאה עצמית נוכחת בעוצמה בפעולות הממשיות של הבוגרים ובאטמוספירה הכאילו מגוחכת שהעבודות מייצרות. למשל, כרטיס ביקור נוסף אומר – "אם תיקח/י כרטיס הביתה יהיה לך גליה מוסקוביץ מקורי, גליה 052-3959872".

בציורים הגדולים של לימזל אליהו מצויר "הסבר” כתוב, ממש תיאור של מה שמצוייר, לא בלי תוספת אירוניה ושיפוט עצמי כמובן, וגם בציורים של דורון בזק מופיעות אותן עקבות מסורבלות. לא במקרה, טביעות האצבע והעשן המיטמר מהאקדח שזה עתה נורה, מובילות לראש המחלקה החדש, יעקב מישורי. מי שיותר מכל באמנות הישראלית נע ונד בין ה"מודעות" העצמית (ההיסטוריה, הטקסט, ההיררכיות, הנשגבות) לבין האינטואיציה (המגוחך, האירוני, הספונטני, המגושם וכו), מופיע שוב בגלגול אחר, איך לא, דרך הבוגרים.

מעניין שתערוכת הבוגרים של אבני היא לא תערוכה של בוגרים אלא תערוכת בוגרים. אולי עצם התערוכה הוא העיקר. מכאן כנראה הגיעה הכוונה לאמץ את הקשר בין העבודות השונות ואת הקירבה הפיזית בין האמנים בסטודיו, ששוכן קומה אחת מעל לתערוכה. משם בטח הושם הדגש על החיבור בין הבוגרים ועל ההשפעות ההדדיות והבלתי נמנעות, ומאותה זווית גם נבע הרצון לשמור על מקומו הייחודי של כל אחד מהאמנים המשתתפים בסבך הקולות.

האגם הירוק (ברחוב אילת 6 על גבול תל אביב יפו) הוא מקום בלתי אפשרי, מוגזם, שופע, רועש, כאילו דפדפת במגזין פורנו ולא ידעת במי לבחור. תחנת מעבר בין הייצוג המשוכפל לדבר האמיתי, בין האמנות לסלון של הצרכן. התערוכה, אמנם פונה לרחוב אבל לא נטמעת בו לחלוטין. היא עומדת, יושבת, נוכחת בחלל לבן, קוביה שמייצרת מרחב שניתן לשהות בו, טריטוריה מפתה שמנסה לגנוב את הצופה פנימה כדי שישאר בה כמה שיותר זמן, במקום שיקנה כמה שיותר דימויים מחוצה לה. הצעה לחוויה אסתטית בבחינת יחסי הגומלין שבין האגם שקפא לכבודו של הצופה, לבין מבטו המכונן, ולא בהכרח עם הרצון הצרכני שלו.

זו פעם ראשונה שמתקיימת תערוכה מעין זו במסגרת ובחלל זה - נוף חדש, אחר, מסוקרן שרוצה לפרוץ נתיב לקשר עם פינות ועיקולים אחרים, דרך צמרות, בורות ושיחים קוצנים, ורחוק באופק כבר מבחינים בג'ירפות שבאגמים הגדולים והירוקים.

תערוכת הבוגרים של המחלקה לאמנות – אבני, רחוב אילת 6