זה לא מה שזה נראה
יובל שלגי מצייר פורנו, בני משפחה, פריס הילטון ובעצם כל מה שמעסיק את כולם, ובמשיכת מכחול, מוציא את כל אלה מהקשרם
יובל שלגי מצייר ציורים גדולים, תמיד בשמן. השבוע יש לו פתיחה בגלריה "מנשר", גלריה חדשה שמהווה חלק מבית הספר לאמנות. בשבוע הבא תיפתח תערוכת היחיד שלו בגלריה ג'ולי מ. שנחשבת לאחת מהגלריות החשובות.
"עובר אורח" היא תערוכת היחיד הראשונה שלך. מתרגש?
"כן. אני לא יודע עדיין איך הדברים בעסק הזה עובדים, אני לא מרגיש מקושר. יכול להיות שאיעלם מחר. בסופו של דבר, זה לא סביב זה. אני עושה מה שאני עושה, ואני מתכוון להמשיך. אני יודע שאני במסלול של התפתחות.”
מה יהיה בתערוכה?
"עבודות, בהם דימויים מתרבות הפופ, טלויזיה, מגזינים. למשל ציור של פריס הילטון, דמות מסטאר טרק שתלוי על טפט בחלל, דימויים מעולם הפורנוגרפיה ההומוסקסואלית וההטרוסקסואלית, דימויים של המשפחה ושל חברים – פורטרטים מעוותים בהם אפשר לזהות את הדמויות אבל בהקשר מוזר.”
ההשראה באה מהסביבה הקרובה שלך?
"כן. מה שאני רואה וחווה. אני בן אדם, קודם כל. זה אותו האדם בין אם אני מצייר בובת ראווה או בן משפחה.”
זה מעניין שאתה מזכיר באותה נשימה בובות ומשפחה.
"גם הסגנון הציורי עובר מפלסטיות מלאכותית לסגנון מאד אקספרסיבי וחם. אני אוהב את הקונטרסט הזה בין קרירות מלאכותית ופלקאטית לבין האישי - מבחינתי זה אותו הדבר - עצם ההפרדה היא מלאכותית בעצמה. הדברים המלאכותיים נוגעים בי ומהאישיים אני מרוחק. אבא זה דבר מוזר... ומוזר לי שאני עוצר מול בובת ראווה בחנות ורואה אותה כמו אישה, מגיב אליה רגשית. מהבחינה הזאת, הכל הוא סוג של מניפולציה. אין הבדל בין מניפולציה של משפחה, לפרסום, לסלבריטאים.”
פריס הילטון היא מודל מושלם לפורנוגרפיה שבפרסום ולסתם פורנו.
"היא דמות נורא דבילית בעיני, ומצד שני, אני נורא נמשך אל מה שהיא. אני עובד עם סוג מסוים של קלישאות ומתייחס אליהן אחרת, אני חושב. כולם נוגעים בי באיזשהו אופן, ולכולם אני מתנגד. בעצם אין לך ברירה אלא שיהיה לך אבא ובאותה מידה להתעניין בפורנוגרפיה. אתה תקוע עם זה. הפעולה של הציור קודם כל מצביעה על זה, מאפשרת ריחוק, וזה לא נפרד מהאהבה והתשוקה שבתוכה. הדגש בעבודות שלי הוא בעיקר בחוסר ההבחנה הזאת ובסירוב ליפול לנישה מסוימת.”
יכול להיות שזה קשור לנטיות המיניות שלך?
"הנטיות המיניות שלי די משעממות, הן לא מיוחדות. גם אם סאדו-מאזו זה לא הקטע שלי, זה משהו שקיים בעולם וצריך להתייחס אליו. למרות שזה לא מדליק אותי במיוחד, משהו כן קורה לי כשאני רואה את זה, כאילו אני רואה את בשביל מישהו אחר.”
אתה מזכיר את אבא המון.
"אבא הוא בסדר, בן אדם נורא נחמד. אין לי סיפור אוטוביוגרפי, למרות שזה כן הכי אישי. כשאני מצייר את אבא, אני גם מתייחס לרעיון של אבא. אותו הדבר עם הפורנוגרפיה.”
ריחוק ובאותו זמן משיכה.
"אם אני מצייר דימויים הומוסקסואליים, אני רואה שזה משפיע, או אם אני מצייר ילדים שמוצגים כאובייקטים מיניים, אז אני מתחבר לזה, אבל זה יותר כמו לשאול, מה קורה פה בכלל? מה מנסים לעשות עם זה בעולם הזה? מה זה אומר שהאיש המסוים הזה הוא אבא שלי? הפורנוגרפיה שאני כן מושפע ממנה היא נורא דבילית בעיניי. היא משפיעה על איך שאני חושב ועושה סקס, ואני לא רוצה או מוכן שזה יהיה ככה. למי היום אין במחשב ספרייה עם פורנו? העולם נתון לדימויים האלה, בין אם נסכים להסתכל עליהם או לא.”
למה לצייר ולא לפתוח איזה בלוג?
"אני מרגיש שזה אופן הביטוי שאני מוצלח בו. אני אוהב ציור, אני אוהב לעשות אהבה עם הציור, עם הצבע והחושניות, ואז אני נהנה פתאום להתרחק. פעם חשבו שהציור הוא הביטוי של נפש האמן. זה הפך ללא רלוונטי. עכשיו ישנה מגמה של חזרה לנפש האמן שאני לא מסכים איתה. אפשר לעשות משהו כמו שצריך רק אם הדם שלך נמצא בתוך זה, רק אם זה בוער ובמקביל להבין שאתה לא חשוב בתוך זה.”
אחת הדרכים המוצלחות היא להשתמש בחוש הומור.
"יש הרבה הומור בעבודות. זה מצחיק אותי שיש פורטרט של אבא שלי ליד ציור של עוף בגריל שנראה כמו משהו קדוש. או הפורטרט של הפרנגי מסטאר-טרק שנראה כשיא הבדיחה לצד אלמנטים אישיים. אני נהנה לשאוב מהמשהו הזה שכביכול לא מתאים ולא קשור לאמנות – כביכול, זאת מילת המפתח כאן.”
יש מישהו בעולם האמנות שמדבר אל ליבך, כביכול?
"אנדי וורהול מאד עמוק בעיני. הוא היה הכי מלאכותי אבל גם עשה משהו אחר. לומדים על אנדי וורהול באמנות מזווית מאד מסוימת, אבל לא רואים בו מישהו שצייר ציור רגשני. בכלל, על הפופ מסתכלים ככה, ובמידה מסויימת, זה נכון. החזרה היום לדברים האלה יכולה להיעשות ממקום שמקצין יותר את המקום המדמם שלו. אי אפשר לצייר היום ציור אקספרסיבי כמו שציירו בתחילת המאה או פופ כמו בשנות ה–60. אני עושה משהו בין לבין, גם אחרים. יש באמנות היום הרבה יותר קלילות, וזה מצוין.”
נשמע שיש לך חזון.
"אני חושב שהולך להגיע משהו חדש. אני רואה אנשים צעירים ולאן כיוון העבודה שלהם הולך, ואני מאמין ומקווה שהאמנות תהיה פחות מנותקת מהעולם - שתוכל לגעת באנשים, ושההיסטוריה לא תשנה. מגיע דור חדש שלא מתרשם ממה שלימדו אותו. הוא מודע אבל נמצא בתקופת שפל כבר מספיק זמן כדי לפרוץ את הגבולות. אני לא חושב שאני שם, עדיין.”
איפה אתה?
"אני חושב שיש עוד הרבה גבולות לשבור. בהסתכלות על העבודות בתערוכה' אני מצפה לראות עבודות מעניינות יותר/ התערוכה לא רעה אבל לא צריך לנוח על זרי הדפנה. אני מצפה מעצמי ומאנשים אחרים לפרוץ את הגבולות, לעשות משהו חשוב, חכם, חדש, שונה, משהו שעדיין לא ראינו. אני מאמין שאנחנו לפני פריצת דרך.”
מה היית רוצה לראות בזמן פריצת הדרך?
"הייתי רוצה ללכת עמוק יותר עם עשיית האהבה בתוך ציור, ובמקביל, לא להתאהב בו, ובטח לא בעצמי. לא ליפול קורבן לאשליות ולא לקלישאות.”
יובל שלגי מציג את "עובר אורח" בגלריה ג'ולי מ.