מקליטה מציאות

כשהגעתי לפגוש את מיכל רובנר במוזיאון, היא הייתה עסוקה בלהסביר לצוות הצילום של ערוץ 2 על עבודותיה. עשיתי סיבוב בתערוכה. אחרי שערוץ 2 הלך לדרכו פנתה אל מיכל אישה זרה בדברים. מיכל שוחחה איתה כאילו הכירו שנים רבות. כשסופסוף התפנתה האמנית וקבענו לשבת ולשוחח, הגיחה לתערוכה קבוצה גדולה של דודות שהגיעו במיוחד מראש פינה, ראש העין או אולי ראש הנקרה? חיכיתי. האמנית הישראלית המצליחה ביותר בעולם ענתה בסבלנות ובעניניות, עם חיוך, על שאלותיהן של הדודות הנרגשות. חיכיתי שעה למיכל רובנר ודיברנו עוד שעה, שעתיים מרתקות.

מה שלומך?
"שלומי מצוין. קמתי בחמש וחצי בבוקר והספקתי הרבה. בדרך כלל ההספק זה מה שגורם לי להרגיש מצוין. קמתי קצת אחרי תחילת הזריחה והדימוי של הגבעות הכחולות עדיין נשאר איתי. למוזיאון באה קבוצה של ילדים והיה איתם מדהים - הרעננות והמידיות של התקשורת, בקצב של פינג-פונג, בשכבות, בו זמניות של המון מילים ומחשבות, בניגוד לאנשים מבוגרים עם הרבה מממ, אהה, עם משהו תקוע”.

לאחר כל כך הרבה שנים ביו יורק, איך את מרגישה להציג בארץ?
"אני מאוד קשורה לארץ בנשמה, יש בי הרבה רגש למקום והוא מעורר בי המון רגשות, טובים ולא. זה קשר חזק, ובסופו של דבר יש לי יותר אהבה מאשר ביקורת, אחרי כל השנים. יש לי הרבה התפעלות מהמקום ומהאנשים. העניין שלי הוא בעיקר עם הנוף והנוכחות של היסטוריה מאוד חזקה, של חיים, שכבות ורצף, שגורמת לי להרגיש שאני רק עוד נקודה בזמן”.

יותר כמו כוכב בשמיים. מה נשאר בעצם אחרי שהשאיפה להכרה מתממשת?
"הרצון להכרה נורא חשוב לאמן שרוצה לתקשר ורוצה שהעבודה שלו תחייה בכבוד ותמומש בצורה הכי טובה, שתגיע למקסימום שלה. אבל ההכרה היא לא המטרה הראשונה, הדחף ליצור נשאר, ודווקא קבלת ההכרה מורידה סוג של תסכול ודאגה“.

את חושבת שהיית עושה דברים באופן אחר, ללא ההכרה הציבורית?
"יש לי אמנים חברים ישראלים מעולים, ואחד מהם אמר לי – "תראי, אין לי אף גלריה, וזה טרגי". זה קשה, תמיד מדהימים אותי אמנים שאין להם הכרה ויש להם את כוחות הנפש לעבוד. אני מניחה שהייתי ממשיכה ליצור בכל מקרה. הרצון להצלחה הוא נורמלי וטבעי. אבל לא בכל דבר בחיים היה חשוב לי להצליח, בבית הספר למשל, בצבא לא רציתי לקבל קידום והעמידו אותי למשפט”.

משפט?
"רציתי להישאר טוראית רובנר, אהבתי את המונח הזה. אמרו לי שאני צריכה לקבל רב"ט ולא הסכמתי. בסוף הצליחו להוציא אותי מזה ונשארתי טוראית, אבל כשמשתחררים מהצבא הדרגה עולה, גם כשמתים”.

יש תחושה של שמחה מכל ההד התקשורתי סביבך?
"זה לא העניין בכלל, זה נחמד ועושה טוב, אבל זה לא העניין שזה כמעט מאכזב לפעמים. האושר בא מהרגשה שעשיתי משהו שאני שלמה איתו ושהוצאתי מעצמי עוד משהו, שעליתי עוד דרגה, שעשיתי מהלך נוסף”.

עבודות הוידאו שלך קרובות יותר מכל לציור ופיסול.
"יש בהן מימד של הקלטה של מציאות ושל תנועה, אבל זה לא סרט, אין בזה סיפור או התפתחות והתקדמות. יש הרבה התייחסות לערכים של ציור ורישום מאשר ליצירת סיטואציה וסיפור. ההקלטה של המציאות היא מעין חומר גלם שלאחר מכן אני מסיטה ומשילה ממנו המון פרטים מזהים שקשורים לזמן ומקום כדי שהסיטואציה תעמוד בפני עצמה.”

הדרמה בעבודות שלך מתרחשת בריבוי הפרטים. האנשים הם קטנים ולא מזוהים, מתמזגים אחד בשני ונעלמים. בי זה העלה הרהורים על בדידותו של האמן.
"בין השעות המוצלחות ביותר שהאמן רושם לעצמו בסיכום היום הן בדרך כלל השעות של הבדידות. אבל זה לא ממש בדידות, כלומר אני לבד אבל לא באינטראקציה עם אנשים אלא עם העולם, הטבע, שקט, מפגשים שאני מאוד אוהבת. אני חווה בדידות במקומות שאני לא רוצה לתקשר איתם, או לא טוב לי להיות בהם, אבל אני לא ממקמת את עצמי שם. זה מאמץ, אני טורחת לארגן לעצמי מספיק שעות של לבד“.

זה תמיד היה ככה?
למרות שאני מאוד אוהבת אנשים, גם בתור ילדה כשהחברות שלי באו לשחק אתי אחרי זמן קצר רציתי שהן ילכו ואחזור לענייני, למה שעסקתי בו לפני כן".
לגבי העבודות, לראות בהן בדידות זה עניין של נקודת המבט שלך. אופן אחר להתייחס לעבודה יכול להיות שאנשים בעבודות הם חלקיקים בתוך מארג גדול. אם אתה רואה בזה בדידות זה לגיטימי מבחינתך. אני לא עסוקה בלפרש את העבודה“.

מסר זו מילה גסה?
"תמיד יש מסר, כמעט כל העבודות עוסקות בהוויה אנושית, במצב של יחיד וקבוצה סביב סדר ואי סדר, רצף מול שבירות. מבחינתי עבודה מוצלחת זו כזאת שמעלה שאלות. אני מציגה מצבים שונים ועצמאים שיש להם השלכה מסוימת או רפלקציה על החיים, אולי בהשראת החיים. תמיד נשאלת השאלה אם צריך סיפור כדי להתחבר למשהו, ואני תמיד מנסה להוציא את הדברים מחוץ להקשר הספציפי, לדבר על הכוחות שמקשרים בין הדברים. במובן הפוליטי מעניינת אותי התבנית שחוזרת על עצמה, מהלכים שחוזרים ונשנים בדינמיקה האנושית”.

פוליטיקה במובן הרחב.
"עם כל האי ספציפיות, בהרבה מקרים יש בעבודות שלי זרם תחתון או הקשר סמלי שאפשר להתייחס אליו כעניין פוליטי. ללכת לשדות הנפט בקזחסטן זה לא לגמרי לא מקושר. גם סרט על הגבול בין ישראל ללבנון זה לא א-פוליטי, למרות ששניהם הלכו למקום קצת אחר. יש תמיד הקפדה על נקודות מגע, לא משטח שלם עם הוויה פוליטית”.

נקודת מבט מרוחקת משהו.
"אנשים אומרים שבשביל לראות טוב צריך להתקרב למשהו, אני חושבת שדווקא אם מתרחקים רואים טוב יותר. הרבה פעמים יש נטייה אנושית לאסוף אינפורמציה ופרטים שיוצרים סוג של מיסוך מהדבר עצמו. דברים הם נורא פשוטים. במקום לגעת במשהו ספציפי, אני מתעסקת באותם הדברים שמשותפים לדברים, במכנה המשותף. יש עיסוק עצום בפרטים שאין להם תמיד קשר לחוויה. החוויה היא ראשונית ופשוטה. אפילו אם היא חוויה של בלבול - זה נורא פשוט – זה בלבול. כמויות הפרטים שבאות כביכול לחלץ משהו מהסבך הן סגנון אחר של נקודת מבט על החיים, כמו שיש ציירים שעובדים עם המון פרטים וכאלה עם משיכת מכחול אחת”.

אהבה?
"זה דבר נהדר. בלי אהבה אי אפשר ליצור. אני מאד אוהבת ומתאהבת נורא בקלות, באנשים, בדברים, בנופים, בחיות. ממש מרגישה לפעמים על סף כאב כמעט. יש בי הרבה אהבה לאוכל למרות שאף אחד לא מאמין לי כי אני רזה”.

מה אמן בתחילת דרכו צריך לעשות?
"לשמור על הקול הפנימי וללכת עם הדבר שלו, עם האמת שלו, עד הסוף ולא לנסות להתאים את עצמו לסגנונות ודעת קהל. במקרה שלי זה היה כרוך בהמון עבודה מאד קשה. התערוכה הזאת לא יצאה לי מן השרוול, השרוול יצא ממני מרוב שהוא התייאש להיות בחולצה שלי שעובדת כל כך הרבה שעות“.

מה הלאה באופק?
"מלא, האופק סתום, אני מחפשת את חריץ ההצצה. האופק מלא בהפתעות שמחכות לי“.

מיכל רובנר מציגה את "שדות" במוזיאון תל אביב