מלנכוליה, אהובתי

בתערוכה "מלנכוליה" שמציגה כעת בגלריה זומר, משתתפים כוכבים בינלאומיים כמו וילהלם ססנל, פייר הויג והוגו רונדינונה, לצד כמה נציגים מעניינים לא פחות של האמנות הישראלית. אז למה בעצם כולם כל-כך מדוכדכים?

על הקיר המרוחק של הגלריה, מעט בפינה, תלויים שני ציורי נוף קטנים, אפרוריים. הם מצויירים בחסכנות ופשטות ציורית, וכל אחד מהם מעוטר במשיכת מכחול קליגרפית יחידה. אלו שני הציורים של וילהלם ססנל, ללא ספק אחד מהציירים החשובים ביותר שפועלים בשנים האחרונות, ואולי הנציג הבולט ביותר של גל הציור הצעיר העכשווי, המושפע מעבודותיו של הצייר הבלגי לוק טויימנס. זהו ציור רגיש, מופנם, סופר אלגנטי, שמשדר אווירה מהורהרת וחידתית משהו.

"העבודות שמוצגות בתערוכה" נכתב בדף הגלריה, מבטאות את "מצב הביניים של המלנכוליה: הן בו-זמנית רכות וקשות, מרוחקות ואינטימיות, דחוסות אך גם ריקות". העבודה היפה "עור של אור" ("skin of light"), של האמנים פייר הויג ופיליפ פרנו, מציגה פרוטרט מניאון של "אנלי", דמות אנימציה שנוצרה עבור תעשיית הקולנוע ביפן כדמות שולית, ללא סיפור או תכונות אופי מוגדרות. ב-1999 רכשו שני האמנים את הזכויות שלה, והחלו בפרויקט משותף, יחד עם אמנים אחרים, שנועד להפיח חיים בדמות הריקה. העבודה מציגה מצד אחד את העצבות האינסופית שקורנת מתווי פניה של דמות האנימה החמודה, ומצד שני את הידיעה שזהו רגש ריק, וירטואלי לגמרי, שאינו מייצג אף-אחד.

דו-משמעות דומה, ניתן לראות גם בעבודות הצילום של אנה ים, אמנית צעירה שסיימה בשנה שעברה את המדרשה לאמנות. עבודותיה של ים מתאפיינות מצד אחד בתשומת לב קרובה לפרטים, הנאה חושנית ממרקמים וצבעים, ומצד בשני ריחוק וניכור של האובייקטים המצולמים. החפצים והמקומות שהיא מצלמת, נראים קרובים מאוד, רחוקים בזמן או במקום, אבודים ולא נגישים במקביל. גם עבודות הצילום של הוגו רונדינונה, המציגות דמות עטופה בחליפת לייטקס שחורה, נראות בו זמנית מאיימות וקודרות מחד, וקומיות ומעוררות רחמים מאידך.

לזומר יש חוש מצוין למגמות והלכי רוח בעולם האמנות, והתערוכה הנוכחית, שמשתתפים בה בעיקר אמנים צעירים מצליחים מאוד או בדרך להיות מצליחים מאוד, משקפת מגמה בולטת בעולם האמנות היום - עבודות שסוד הקסם שלהן מבוסס על הלך רוח מלנכולי, נוגה ומופנם, מהורהר ולא מתריס. אז האם אנחנו באמת חיים בתקופה מלנכולית? רועי ברנד, שאצר את התערוכה בשיתוף עם עירית זומר, חושב שכן:

מה הניע אותך לאצור תערוכה בנושא מלנכוליה?
"אני מאמין שהמלנכוליה משקפת משהו חשוב מרוח התקופה שלנו. אפשר לראות את זה בכל מקום, לא רק באמנות פלסטית, אלא גם בספרות, קולנוע, מוסיקה ובפילוסופיה. אני חושב שהלך הרוח המלנכולי קשור לקיום בסביבה טכנולוגית-מכאנית, סביבה של שכפול טכנולוגי. העבודות שבתערוכה מציגות את האפשרות של קיום אנושי, אינדיבידואלי, בתוך העולם הטכנולוגי הזה. המלנכוליה היא מצב של רפלקסיה, של התבוננות פנימה, ולכן אני חושב שאפשר ללמוד ממנה הרבה על רוח התקופה ועל המציאות שלנו".

וזה נראה לך כמו משהו חיובי? אתה באמת חושב שמלנכוליה יכולה להיות יצירתית ופעילה?
"אני חושב שכן. אני מנסה לעשות הפרדה בין המלנכוליה לבין התפיסה הרפואית-מדעית של דיכאון. אני חושב שבמלנכוליה יש גם צדדים חיוביים. כשמישהו בדיכאון, מתייחסים לזה כמצב שלילי לגמרי, ונותנים לו כדורים כדי שהוא יהיה שמח. המלנכוליה, לעומת זאת, היא מצב שיש בו דו-משמעות. המלנכוליה היא מקום ביניים בין האופוריה לדיכאון, שממנו אפשר ליצור ולחולל מתוכו שינוי. המלנכוליה היא מחשבה על הזמן החולף, על זה שאנחנו יצורים בני חלוף. וכשאתה מבין שאתה יצור בן-חלוף, קשה להמשיך ולהיות באופוריה. היא יוצרת אפשרות של ספקנות והתבוננות, שמאפשרים שינוי בתוך המצב הקיים".

התערוכה מלנכוליה מוצגת בגלריה זומר, שד' רוטשילד 13, תל אביב, עד ה- 26.06.06.

אוצרים: רועי ברנד ועירית זומר
משתתפים: אבנר בן-גל, וויטני בדפורד, פייר הויג ופיליפ פרנו, יצחק ליבנה, צילה לויטנגר, אוגו רונדינונה, כריסטוף רוקהברלה, ווילהלם ססנל ואנה ים.