זיכרון צרוב

בקיץ 1943 עלה ברנרד דוב למל בן השלוש-עשרה לרכבת המובילה למחנה ההשמדה הנאצי אושוויץ-בירקנאו. הטרנספורט כולו נשלח להשמדה עם הגעתו לאושוויץ, מלבד דוב וקבוצה של נערים. לאחר שבעה שבועות נשלחו דוב ושאר הנערים למחנה הריכוז זאקסנהאוזן, שם שימשו הצעירים כאובייקטים למטרות ניסויים רפואיים שנמשכו עד אפריל 1945. שישים שנה עברו, עשרות אלפי שעות חלפו, מיליוני אנשים מתו ונולדו ועדיין המחשבות על הזמנים האפלים ההם נותרו עמומות, לא נתפשות, משברות. אמן הכרזות יוסי למל חזר לאותו מקום בו היה אביו דוב, שישים שנה אחרי, כדי לזכור ולא לשכוח.

מה הניע אותך לעשות את הפרויקט על אביך והשואה?
"זה עוד אחד מהניסויים המחקריים שאני עושה, וברמה המטאפורית - ניסוי "רפואי", כי הלכתי למקומות שהנאצים עשו באבי ניסויים רפואיים במלחמת העולם השנייה. הלכתי לגלות ולחפש מין חורים שחורים כאלה. עצם העובדה שאני מציג את הפרויקט במחנה הריכוז זאקסנהאוזן בברלין, שהיה מפקדת מחנות הריכוז הנאציים במלחמת העולם השנייה - יש בה אמירה פרובוקטיבית שנועדה ראשית כל להכריח אנשים לעצור ולחשוב, להתמודד ולהסתכל. לאמור בעצם שאמנם עברו שישים שנה מאז, אבל זה כלום."

איך אביך הגיב?
"למרות שזה הפתיע אותו, הוא נתן לי תמיכה והסברים. היה מאוד קשה לחלץ נתונים, כי הוא לא כל כך דיבר על הפרטים. אני חושב שבעקבות הפרויקט הזה, הוא שחרר הרבה חומר, סיפר הרבה דברים שלא נאמרו קודם ובעיקר כתב אותם, סופסוף. זה היה קטליזטור בשבילו, גם בשבילו."

גם בשבילך?
"המחקר הזה הוא תרפיה מסוימת, שחרור, התמודדות עם השדים של העבר. גדלתי בבית עם שואה שלא היה בית רגיל. אני לא לבד, יש הרבה בתים כאלה בהם גדלים בסוג מסוים של מצב, שבו אין לך משפחה כמעט, אין לך סבא וסבתא, אתה גדל עם סיפורים על עולם שלם שלא נשאר ממנו כלום, אתה חי בגעגועים למשהו שכבר איננו. אמא שלי הייתה נוהגת לספר לנו המון על הבית שלה, על עשרת אחיה ואחיותיה, משפחה חרדית שכמעט כולה הושמדה. זה אובדן ברמות בלתי נתפסות."

אתה מוצא קשר בין צל העבר לאקטיביזם הפוליטי שלך כיום?
"אני בטוח שיש קשר - זו מודעות. אני לא פוליטיקאי, אבל אני מנסה להשפיע בדרכים שאני יכול. אני תמיד בצד ובעד החלש. התפקיד שלי הוא לנסות לעזור לאוכלוסיות מסוימות או להיות מעין שופר לבעיות אמיתיות כמו איכות הסביבה. לים, למשל, לא נכנסתי כבר חמש עשרה שנה - לא בא לי בכלל. וזה לא בקטע קנטרני, אלא באמת כי איכפת לי מהדברים האלה. מה גם, שיש לי משיכה לנושאים שברוב המקרים יכולים להיות שנויים במחלוקת. יש בי תחושות אישיות שנובעות מצורך פנימי, מתחושת חרדה קיומית, ויש לי דחף עז להוציא את ההרגשות הללו."

חשוב אולי לציין שאתה גם אמן וגם בעל משרד פרסום.
"יש מקומות שיש שילוב ביניהם. מצד אחד, אני מציג במוזיאונים ובגלריות, ומצד שני, עושה עבודות פרסום מסוימות לחברות. האמנות נוצרת מתוך צורך פנימי, לא חיצוני. כלומר, אני יוצר בכל מקרה ורק לאחר מכן רותם לקוחות שיוכלו לקדם רעיונות שאני מאמין בהם. יש אנשים שיש להם את הצורך הזה והם חייבים להתבטא עם הסביבה. עולם הפרסום בנוי ההפך - הלקוח בא בדרישה אליך."

לאמנות שלך אתה קורא פוליטית – חברתית.
"זה שילוב של צורך עז להביע עמדה ודעה מתוך כוונה לעורר איזה דו-שיח, להציף דברים. באיזושהי צורה, אני מרגיש הרבה פעמים כמו רנטגנאי - כזה שמשקף את הדברים, חודר לתוכם, עושה להם ניתוח בקלוז-אפ. זה דבר שמתפתח ונבנה בתהליך. אני אמן יוצר בתהליך."

אתה מציג עכשיו תערוכת יחיד "פוליטית" בלב איסטנבול. ספר על התגובות.
"תערוכת הכרזות שלי ב'גרנטי גלרי' עוסקת בנושאים אקטואליים, ביחסים הישראלים-פלסטינים, במשמעות של קונספטים כמו מלחמה, שלום, הנשק הגרעיני והשלכותיו ואיכות הסביבה. היא זכתה להד תקשורתי גדול, גם בזכות העובדה שהנושאים האלה "חמים" גם בטורקיה וגם כי הם מוצגים בצורה חדה."

נראה שלמוות יש נוכחות משמעותית במחשבה שלך?
"זה לא תמיד מוות. העבודות צריכות להראות גם את הצד השני, ומעבר לכל, יש הרבה אופטימיות. הקו שמנחה אותי לאורך השנים, לפעמים נראה ולעיתים סמוי - קו של הומור ואירוניה, משהו יהודי, חלק מהתרבות שלנו. ביקורת עצמית, ההגדרה, הזהויות וההתנגשות ביניהם, הם הדברים בסופו של דבר"

גילחת את הראש, לבשת בגדי אסיר, למה בחרת להצטלם בעצמך במחנה הריכוז?
"אני המוביל של המהלך, כי זה אקט שרק דרך הסיפור הפרטי שלי יצליח להתחבר. בכל ניסיון לשחזר את השואה, טמונה סכנה בלהיות פתטי. החידוש הוא בפרטי ובאישי. ההכפלות של עצמי יוצרות מין שדה וירטואלי, הזדהות לא רק עם המקרה הפרטי שלי, אלא גם עם אנשים אחרים."

ומה חווית שם?
"קודם כל סבלתי פיזית מהקור הנורא – עמדתי שם עם פיג'מה במינוס עשרים מעלות, עם רוח מקפיאת דמים. אפשר פשוט למות שם מהקור. אושוויץ נופלת עליך כמו פטיש על הראש - זה כבד מאוד, מעיק, התחושה היא מאוד קשה - זה תופס אותך בגרון ולא מרפה. הייתי שם יומיים להפקה ולא רציתי להישאר שם. הייתי כל הזמן בהרגשה של מתי הולכים מפה."

איך אתה מרגיש בדיעבד עם התוצאה?
"זה תהליך. אני רוצה להמשיך את הפרויקט. השלב הבא זה המסע ברכבות, התחנות, הקרונות, הפסים, הקטרים, הבריחים ואני בתוך הדבר הזה. השלב השלישי יהיה לבדוק את עניין הניסויים הרפואיים, מטפורית כמובן."

היית באושוויץ לפני הפרויקט?
"זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי באושוויץ. הפרויקט הזה נתן לי את האנרגיות והכוחות ללכת לשם."

בתצלום שלך עם אביך נראה שיש לו הרבה מאוד חיות.
"אבא שלי הוא בן אדם מאוד פעיל עם המון עיסוקים. הוא שרד, היכן שרק אנשים שהיו כנראה מאוד מיוחדים הצליחו בזה. יש בו המון רוח, רצון ואנרגיות. הוא לוחם. הוא הצליח היכן שמיליונים לא הצליחו. היו גם המון צירופי מקרים, למשל הטרנספורט שהגיע לאושוויץ-בירקנאו. משם הוא נלקח יחד עם עוד עשרים ואחת נערים שהוצאו לצורכי ניסויים רפואיים, בעוד שכל השאר נשלחו להשמדה. כל יום היה מאבק הישרדות מחדש."

אפשר רק להיאלם דום לנוכח העוצמות הבלתי ניתנות להגדרה.
"ברמה מסוימת זה משתק, לדעת מקומות כל כך כואבים וקשים. הייתה פעם שאבי סיפר שהוא פתאום הבין שהוא לבד בעולם, אחרי שאיבד את אבא שלו, אמא שלו, אחיו ואחותו. עם בגדים של אסיר מלא בפשפשים, מורעב ומוכה, זה היה קשה מנשוא. העומק של האובדן והפחד מן המוות הוא אינסופי. יש המון כאלה ניצולים, מאות אלפי אנשים שלא כולם מספרים את הסיפור שלהם. עכשיו זה תורו של הדור שלנו להמשיך לספר את הסיפור."

מה היית רוצה לראות בעולם בעתיד הורוד?
"קודם כל הייתי רוצה לצאת מהביצה הפוליטית ושאולי נזכה לדו קיום באיזושהי צורה. אולי גם שתהיה פחות התלהמות, כי זה נהיה יותר ויותר אגרסיבי. כולנו, אתה ואני, נכנסנו למין כדור שלג אלים שאני מתפלל שפשוט יעצור."

אתר התערוכה המוצגת בבמחנה הריכוז זאקסנהאוזן, ברלין
האתר של יוסי למל