ג'ני מנברסקה

בשאלון שקיבלתי בדואר, שהוא בעצם מבדק יכולת של אוקספורד חינם, גיליתי שיש דברים שעליך לגלות על עצמך שיעזרו לך להשיג: אושר והצלחה, שיפור הזוגיות, הצלחה כספית, תקשורת טובה יותר, שליטה בחיים ובקיצור, איך להיות מאושר יותר. השאלה הראשונה הייתה - "האם אתה כוסס את ציפורניך או לועס את קצה העיפרון שלך?". ביקשתי לענות שאני עושה את שניהם בעונג כבר שנים רבות משום דחפים הומו-ארוטיים לא מוסברים, אבל בשאלון אפשר לענות בכן, לא בטוח ולא. שאלה נוספת – "אם היינו פולשים למדינה אחרת, האם היית מבין לרוחם של מתנגדים מצפוניים במדינה זו?", היה לי קשה לענות גם על הבאה אחריה "האם היית נוקט בפעולות הכרחיות להרוג חיה כדי לשים קץ לייסוריה?" אחרי שתי אלו, מילאתי בשחור את המשבצת החיובית בשאלה "האם החיים נראים לך די מעורפלים ולא ממשיים?" על השאלה שלאחריה, בהנחה שהמרחק אינו גדול מדי, "האם עדיין תעדיף לנסוע במקום ללכת ברגל?", ג'ני רוג'רס הייתה עונה שהשאלה בעצם היא לאן הולכים? ואם המרחק קצר, הרי אפשר להיפגש באמצע ולדבר על זה, לא? או אפילו לקחת חבורה של נשים צעירות, להלביש אותן בבגדי בוקרים וכובעים ולתת להן לפזז מתחת לפני המים.

מאיפה באת אלינו ג'ני?
"נולדתי בנברסקה, אבל המשפחה שלי מצד אמי היא מצפון קליפורניה, אז אני אוהבת לחשוב על עצמי כאילו באתי משם. אבל גדלתי בנברסקה, וכל קיץ הייתי לוקחת את הרכבת מהבית לקליפורניה. עכשיו אני מחלקת את הזמן בין סן פרנסיסקו לניו יורק."

אין לי מושג איך נברסקה נראית, הנוף שם מדברי?
"לא, לא ממש. למרות שנברסקה היא במרכז ארה"ב ואין שם שום מקור מים באף מקום, צריך לנסוע רחוק מאוד כדי להגיע לאוקיינוס. הנוף הוא של ערבות פתוחות עם הרבה שדות תירס. בשבילי, השדות הן כמו גלים של אוקיינוס. אפשר להגיד שהיא ארץ השמים הפתוחים - מאד שטוחה - אפשר לראות מקצה אחד לקצה האחר. אולי בגלל זה יש בעבודות שלי הרבה קווי אופק."

תוכלי לפרט קצת יותר על איך הנוף הזה מופיע בעבודות שלך?
"תמיד מופיע קו האופק, שהוא מעין שחזור של הנוף שאיכשהו הוטבע בראשי. החיבור שלי לטבע ולנוף הוא מאד חזק, יותר מאשר לאנשים. האנשים בנברסקה יכולים להיות חביבים ואדיבים, אבל הם שמרנים במובנים אחרים וזה משהו שעדיין קשה לי איתו."

כשאת מדברת על שמרנות את מדברת על אמנות?
"פעם חשבתי על נברסקה כעל מקום נטול אמנות. אני לא אוהבת להשתמש במילה תחכום, אבל פשוט אין את אותו עניין כמו שתמצא במקומות כמו ניו יורק או תל אביב. זה פשוט לא מה שאנשים עושים ולא מה שאנשים מעריכים, אז זה לא ממש עובד בשבילי שם."

ולמה זה כך?
"הרבה מזה נובע מסיבות כלכליות. במקומות כמו נברסקה, איווה ובהרבה מהמדינות העניות, אנשים פשוט מתעסקים עם הבעיות הבסיסיות שלהם - איך להתפרנס, איך לשים לחם על השולחן, איך לדאוג לגג מעל לראש - אמנות בעצם באה אחרי שאתה מטפל בכל הדברים האלה. יכול להיות שחלק מזה קשור גם בחשיפה לתרבות. אני הייתי ברת מזל, כי כילדה אמי הייתה לוקחת אותי לבלות שעות ארוכות בעיר הגדולה של נברסקה - אומהה - לראות מחזות, לטייל במוזיאונים ודברים כאלה, אז אני לא בטוחה שהרבה אנשים שם נחשפים לאמנות. אבל כרגע, למשל, סצנת התרבות באומהה משגשגת, ומתפקדת כמרכז לרוק אלטרנטיבי, כי נורא זול לגור שם. בכל מקרה, הערים הגדולות עושות טוב יותר במובן הזה."

ואת רואה את עצמך כמקרה יוצא דופן?
"אני בהחלט שונה, אבל אני שונה גם בעוד הרבה מקומות שאני מגיעה אליהם. אז זה לא לגמרי מכוון, להיות כמו שאני, עם מראה טרנס-ג'נדרי כמו שלי. במקומות מסוימים בארה"ב, אנשים בדרך כלל יחשבו שאני זכר. הם יראו משהו אחד ויסיקו משהו אחר. גם בנברסקה, מן הסתם, זה מהווה איזושהי בעיה. אבל זה לא שונה למשל מלהיות שחור, כי כשגדלתי בנברסקה היה תלמיד אחד שחור בבית הספר כולו, ועכשיו שמונים אחוז מהתושבים הם מקסיקנים-אמריקאים. אז עם כל השונות שמחלחלת, יש גם שינויים תרבותיים שמתרחשים. אבל אני לא גרה שם יותר, אז לא אוכל להעיד עליהם "

האם חוסר הסובלנות של האנשים יכול להגיע לאלימות?
"כן, בטח. היה סרט לפני כמה שנים על הסיפור של ברנדון טינה, 'בנים אינם בוכים', שהייתה אישה אבל נראתה כמו זכר ורצתה להיות זכר, וזה באמת קרה בנברסקה. סוג כזה של אלימות, מופיע במקומות שיש בהם פחד, שיש בהם הרבה פאניקה הומוסקסואלית."

איך ההתמודדות עם הפחד הזה מגולם בעבודות שלך?
"בעבודה האחרונה שלי למשל, זאת שמוצגת במוזיאון הרצליה, עסקתי בהומו-ארוטיות. אחרי צפייה במספר רב של מערבונים, גיליתי שיש הרבה רגעים טעוני מתח מיני בין הגברים בסרט, מתח שנמצא מתחת לפני השטח ושמייצר סוג של חיבור הומוסקסואלי בין הגברים. למשל בסצינה בסרט 'הנהר האדום', בה מונטגומרי קליף מדליק סיגריה ונותן אותה לג'ון וויין - ממש כמו זוג נאהבים."

אני גיליתי שמתחת לפני המים באותה עבודה, מבצבצת גם אמירה פוליטית.
"אחת הסיבות שעשיתי את הסרט, היא שהייתי מאד מוטרדת מהמצב הפוליטי. הסרט נעשה ממש לפני הפלישה האמריקאית לעיראק, מעשה שחשבתי לאיום ונורא. הרבה אמנים עשו עבודות בתגובה לזה באותו זמן. לא שהיה אפשר למנוע את זה או שזה גרם לשינוי, אבל היה חשוב לי לעשות את זה כאזרחית של מדינה שהולכת וכובשת מקומות שהיא לא ממש מבינה, שבאה עם ההשקפות המערביות שלה. ההכנות למלחמה היו בעיצומן וכלי התקשורת מפמפמים את העניין ללא הרף. ככל שהמועד התקרב, הנשיא בוש נהיה יותר גבוה, הריר שלו נהיה יותר סמיך, ואפילו שהוא בכלל מהמזרח, המבטא שלו נהיה טקסאני כבד יותר ויותר. זו הייתה פיקציה, בה הוא מגלם את התפקיד של הנשיא הקאובוי, זה היה כל כך מלאכותי עד כדי בולשיט. אז רציתי לנסות לקחת את הדבר הזה ולהפוך אותו. ואיך לוקחים קאובוי למקום הכי מנוגד לו? מה אם אקח את הקאובוי ואשים אותו במים? כל מה שהוא יעשה מלכתחילה, יסתור את הטבע שלו."

נשמע שיש לך חיבה לקאובויים.
"אני ממש לא אוהבת קאובויים. למען האמת אני חושבת שזו קלישאה שחוקה. הרעיון של הקאובוי בשבילי הוא מעין מפלצת אמריקאית, מין פרנקשטיין. אני בעצם מקווה להרוג את הקאובוי - יש לי מן דחף להרוס את הקלישאה, למרות שלא נראה לי שזה יקרה, כי אין לי מושג איך עושים את זה. זו חיה נוראה. אתה מוריד לה ראש אחד אבל גדלים לה שניים אחרים במקומו. היא אף פעם לא נעלמת."

יש שמועות שאת יוצאת עם הכוכבת של הסרט שלך.
"כן, אנחנו זוג כבר כמה שנים. היא שחקנית וזמרת נפלאה. אנחנו עובדות בשיתוף פעולה לעיתים קרובות ויש לנו אפילו להקת תאטרון שנקראת בית הספר לילדים מוכשרים - זה לא בית ספר, אנחנו כבר לא ילדות ואולי גם לא כל כך מוכשרות."

מה היית רוצה לראות בעולם הוורוד?
"פעם לאנשים היה זמן. זמן לשבת לאכול ארוחת ערב יחד, לשתות משהו או סתם לשבת ולדבר, ואני נורא מתגעגעת לזה. הזמן הזה חסר במיוחד לאלו שמתגוררים בערים מטרופוליטניות עם אימייל וסלולאריים שלא ממש מחברים אותנו אחד לשני. אני מרגישה שזו הסיבה לכך שיש כל כך הרבה בעיות בעולם, בגלל שאין לנו תקשורת. אז הייתי מאחלת את זה לעולם וגם לעצמי."

ג'ני רוג'רס מציגה את סרט הבוקרות שלה במוזיאון הרצליה.