מתגלחות על השפם

שפם, על פי מילון ספיר, הוא קבוצה של שערות פוליטיות רדיקליות מעל השפה העליונה, או לפחות כזאת שמעוררת אי נחת בקרב קבוצת הנגד החסרה אותו. רחוק מלהיות מקרי, השפם, כמו ספרי ילדים עם ציורים או סרטים הונגריים בשחור-לבן, מופיע בחזות משעשעת או מהורהרת, אך למעשה טומן בתוכו סכנות רבות. כמו גדר תיל על סבכיו השונים הוא חתרני ובלתי צפוי, משתלח ומגרד, מתפרץ בספונטניות ומאיים על הסדר החברתי. סמדר לוי ואורית חסון ולדר לא פוחדות משפמים, היו להן כאלו בבית.

שפמים?
סמדר: "כן, האוריינטציה היא של השילוב של ספיר ושדרות ואז כן, עמיר פרץ המרוקאי משדרות שאוטוטו רץ לראשות ממשלת ישראל וכל הקטע שמתעסקים כל הזמן בשפם שלו. היה משהו בהתייחסות של התקשורת לשפם הזה. באינטרנט למשל, השפם הוא הדבר החם הבא של החורף. בעיני יש גזענות סמויה."

והשפם שלך?
אורית: "תקופה ארוכה התעניינתי בסרטי בורקס דרך קריאה של טקסטים שקשורים בשיח המזרחי ה"חם", שאולי נהיה טיפה משומש, ותהיתי איך אגע במקום הזה של סרטים ישראלים מבלי להיות נדושה. התחלתי לצייר אקוורלים קטנים ומדויקים של זאב רווח, אותו הכרתי בתור ילדה, הוא היה חבר של ההורים שלי. יש לי זיכרון ילדות שאני הולכת לבית שלו שהיה בדירת קרקע בצפון תל אביב. הוא היה נגר חובב שבנה את הקומה השנייה לבדו. הוא היה גם צייר ואני זוכרת שמה שהעסיק אותי אז במפגש אתו, זה שהוא היה כל כך שונה מהסרטים, באופן בלתי רגיל. אחרי זה, לימים, כשקראתי טקסטים על ההגזמה, נוזלי הגוף והדברים המוקצנים של הגבריות הישראלית בסרטי בורקס, הבנתי את הפער בין ההרגשה שלי בתור ילדה לבין האישיות הקולנועית שהיא בדרך כלל בוטה ויצרית."

מטופשת.
סמדר: "מטופשת לחלוטין. לא נעים להגיד את זה, אבל הוא יוצא בתור בהמה."

אורית: "המורכבות של זה, היא שבחלק מהסרטים הוא יוצר את עצמו ונכנס לתוך אותה התבנית, לא יודעת למה. במקום הגס והבוטה הזה, אני נוגעת בו ברגישות אקוורלית, כמו הזדמנות שנייה."

השד העדתי יוצא מהבקבוק?
סמדר: "יש כאן איזשהו סוג של תו תקן. לא עשיתי על זה שום מחקר, אבל מה נתפס בארץ כנכון, רשמי ותקין? פעם זאת הייתה ארץ ישראל העובדת, היום זה אנשי היי-טק. יש לנו איזה תו תקן אירופי- אמריקאי בהיר עור ושיער, משכיל. אז או שאתה מאמץ את הזהות השחורה של 'הנה אנחנו השחורים החמים' עם החיים הפשוטים והחיבור למשפחה וליצרים, או יש שכאלה שאומרים 'רגע, בוא נצבע לבלונד'."

אורית: "סבא שלי שהיה דור שמיני מחברון, מזרחי כמובן, עבר לגור בכרמל - מעוז האשכנזיות, כדי להיות מנהל בנק של הייקים. הוא הלך ללמוד גרמנית כדי לשרת אותם כראוי - אפילו השפה העברית לא נשמרה אצלו. הסיפור הזה נשאר איתי."

אז יש תחושה של מאבק?
סמדר: "לא."

למה לא?
סמדר: "אנחנו מפוכחים יותר. החיים הם משהו אחר לגמרי, אין שחורים ולבנים ואין חלוקה שבאמת קיימת. בעיני חלק ממה שקרה עם עמיר פרץ זה שהוא לא יודע לדבר אנגלית, שהוא מרוקאי משדרות וזה כל מה שישראל לא רוצה להציג, להראות כלפי חוץ."

שפמים הם בעייתיים מלכתחילה.
סמדר: "השפמים שמצאתי הם ציניים וביקורתיים ואכן חלק מן העבודות עוסק בזהות מזרחית, למרות שיש גם אחרים כמו השפם האסור של היטלר, השפם הערבי שצייר רפי לביא והשפם הג'ינג'י שצייר אלי בוקובזה, שדי מתקבל בתור השפם הקולוניאליסטי של חוקר הטבע. זאת הייתה אופציה לבדיקה איזה שפמים יש באמנות ובהערות שוליים על משופמים אחרים - סטאלין, איינשטיין, ברל כצנלסון של תנועת העבודה, ניטשה, קלארק גייבל."

גברים כולם, מסתבר.
סמדר: ."נראה לי ששפם זה דבר מגרד שהורס את עור הפנים ושורט. הפירורים של הבייגלה וגם גלידה, תמיד נתפסים על השפם, זה משעשע. כל הפוזה הגברית הזאת מחזירה אותם לילדות. חשבתי שטום סלק בסדרה "חברים" הוא סוג של הברקה. בסוף כל האמריקאים התקניים במראה שלהם מתאהבים בשפם שלו."

דיברתן על שדרות לפני כן ואתן שתיכן תל אביביות.
סמדר: "יש איזו התנתקות מהתל-אביביות, ובמרחק של שעה אתה מגלה שיש עולם שאנחנו בכלל לא מודעים אליו, והוא מרתק. יש דבר כזה שנקרא קצב דרום, יש הפסקת צהריים למשל - בין 1 ל- 4 הכל סגור כי צריך ללכת לאכול ולנוח. יש שם מין תערובת של עיירת טיפוח מצד אחד ווילות שנבנות ליד, עודף צמחייה ירוקה לצד המדבר. יש המון מזרחיים נוסח פעם, אנשים פשוטים שהולכים לשוק, אין שם בולשיט ואין את האינטלקטואלים שבאים להושיע את המקום. הדבר שאני הכי לא רוצה, הוא שיזהו אותי בשדרות הוא כתל אביבית. אני לא מרגישה מעליהם או מבחוץ, אני מרגישה לא מנותקת."

אורית: "זה בגלל משהו שאיבדת בדרך. המפגשים בהם אני מנסחת את עצמי, את הזהות שלי, את הבליל של האישיות, עוזרים לי להיפרד מהפלצנות. יש משהו בקשר שלנו עם הסטודנטים שהוא חסר עכבות ולא פחות אינטליגנטי או מושכל, רק פחות פוזה. "

סמדר: "ההוראה שם והמפגש עם המגוון הרחב של אנשים, כזה שלא קיים במקומות אחרים, גורם לך לשאול שאלות - מה ואיך ללמד? ולהרחיב את טווח האפשרויות של האמנות, של המדיומים השונים, של הנרטיב האמנותי."

למה אמנות ולא סתם ללכת לשוק?
סמדר: "באינסטינקט הכי בסיסי, כי זה מה שאני יודעת לעשות. במקום האחר, זה איזשהו צורך לספר סיפורים שהם לאו דווקא מילוליים. תמיד חושבים שאצל אמנים הכלי הכי חזק הוא הידיים, אני חושבת שאלו העיניים - דרכן אני לומדת ומרגישה הכל. "

אורית: "אני לא יכולה לא לעשות אמנות, לצערי. אני עושה הפרדה חדה בין המקום הפוליטי של אמנות לבין המקום שאם לא באים לסטודיו או לא חושבים על זה, זה חוסר. או ראיית יתר, לשים לב לדברים שאנשים אחרים לא שמים לב אליהם ואין מה לעשות איתם חוץ מאמנות."

אהבה נמצאת שם היכן שהוא באמנות?
אורית: "המילה היא להט. במקום של האורגזמה של יצירה, יש להט. מקום בו אתה מאבד תחושת חלל וזמן. זה נשמע קצת רומנטי."

סמדר: "אצלי זה יחסי אהבה שנאה. אהבה בתהליך העבודה, וכשהיא נראית ומוצגת כמו שפינטזתי אותה - לרוב טוב יותר ממה שדמיינתי - אלה רגעי הסיפוק. ושנאה בפרקי הזמן שבין העבודות, שאלות, תהיות וחוסר שביעות רצון. קצת כמו ריקוד טנגו - צעד קדימה ושני צעדים אחורה. בחיים - אהבה קשורה לאופן בו אתה מקבל מישהו אחר ומוותר על משהו בך בשם האהבה. יש בי הרבה אהבה לאנשים יקרים, כאלה שקרובים יותר או פחות. לא למישהו ספציפי - מקסימום לחתול שלי, עגנון."

מותר לשאול במי אתן בוחרות?
אורית: "אני בפרץ, בגלל שלי יחימוביץ'."

סמדר: "אני לא בטוחה שאני רוצה לענות, לא שאני רחוקה מאורית. בוא נגיד שאני לא מצביעה לקדימה או לליכוד."

מה אתן מאחלות לעצמכן?
אורית: "אני מבשלת בקלות, ביצירתיות, ומאחלת לעצמי שאעשה אמנות כמו שאני מבשלת."

סמדר: "היא עושה אוכל טעים וטוב ומתוחכם. אני סתם מבשלת, סתם פשוט להרגיש טוב."

"ארץ קטנה עם שפם" מוצגת בביה"ס לאמנות חברה ותרבות, הקמפוס האקדמי ספיר, בניהולה של מיכל שמיר.