"הלכנו לאיבוד"

הפעם שיחה רצינית מאוד עם אחד האנשים הרציניים ביותר שיש, על נושא שיש כאלו שימצאו בו עניין רציני בהחלט. מיכה לוין - היסטוריון אמנות ואדריכלות, מרצה, אוצר, סופר, איש חשוב שגם חושב, ואנוכי - עוסק זעיר במילים, ישבנו לשוחח ברצינות על עד כמה רחוקה, אם בכלל, שדרות מתל אביב? מניו יורק?

מיכה, האם יש מרכז?
"יש איזשהו סוד לסיבה שמקום מתחיל להיות מרכז, וגם לא ברור למה הוא מפסיק להיות. יכול מאוד להיות ששדרות מסתכלת על תל אביב כמרכז ותל אביב על ניו יורק, אבל כשבאים לניו יורק, ולמרות שיש שם מאה אלף גלריות ועוד יותר אמנים, עם הרבה פעילות, הדברים נגזרים שם רק באופן חלקי. זה אומר שבעצם, גם כשהגעת למרכז, אתה ממשיך לחפש אותו. גם בניו יורק הם בעצם כל הזמן בחיפוש אחר המקום שבו האופנה נקבעת, איך הדברים נחתכים ומה מעסיק כרגע את עולם התרבות."

עולם התרבות הוא עולמו הבורגני של המרכז?
תרבות היא בעיני גם מוסיקה, מוסיקת פופ, ספורט, ביטויים שונים בספרות. תסיסה תרבותית קורית בצורה מאוד מורכבת. למשל, המקבילה של האופרה בליון הפריפריאלית הוא הסינמטק בשדרות - יש סינמטק בירושלים, בתל אביב וחיפה, ושדרות היא החריגה."

חריגה משום שהעשייה התרבותית, באמנות למשל, פחותה מבתל אביב?
"עובדה היא, שרוב הגלריות הם בתל אביב. אם אמן רוצה לעשות קריירה, בכל המקרים הוא ירצה להציג בתל אביב, וברוב המקרים הוא ישתדל לעבור לתל אביב אם הוא רק יכול. אבל יכול להיות שבמקומות מרוחקים יותר יש פיצוי אחר, עניין של הלך רוח."

ובמקומות מרוחקים צריכים להציג ולהקרין את אותם תכנים שמופיעים במרכז?
"כדי שלא להישמע פטרוני, הייתי צריך להגיד שאת הדברים שמציגים בתל אביב צריך להציג בשדרות. אם אענה תשובה עמוקה ואמיתית יותר, אז כל מקום צריך לשרת את הקהילה שהוא נמצא בה. בתל אביב יש עשרות בתי קולנוע ומבחר עצום. יכול להיות שבמקום כמו שדרות צריך להציג חתך רחב יותר של סרטים. בכל מקרה צריך להיות עם היד על הדופק ולראות מה אנשים אוהבים. אבל אני לא חושב שזה נכון להפריד את הסינמטק בשדרות מהשאר. מבלי לבדוק, באופן אינסטינקטיבי, בעיני מנהל הסינמטק בשדרות צריך לבנות את התוכנייה לפי הקהל שלו ויכול להיות שיש יותר מקהל אחד וכמה צרכים."

למה הנושא הזה עולה שוב ושוב לכותרות?
"מי שבפריפריה נמצא הרבה פעמים בלחץ אם הוא צורך את המילה האחרונה, והאם הקול שלו מקורי וישמע במרכז. יש תחושה של תסכול. אותו אמן שמציג בגלריה של דימונה וערד, לא מרגיש נחשב, לא מרגיש שותף בקבוצה המובילה. וכשהוא בא למרכז, הוא מגלה שגם המרכז לא בטוח בעצמו, גם הוא רק משקף רעיונות, אופנות, זרמים מחשבתיים של דברים שמתרחשים במקום רחוק יותר. הרצון הוא מעל לכל להיות מקורי. אז יש מתח גדול לזהות איפה המרכז, מה קובע? מה על סדר היום? איזה עיתון אני צריך לקרוא?"

ואחד מהכוחות החשובים הוא כסף?
"הכוח הכלכלי נורא חזק וזה נכון שבתל אביב יש את רוב הכסף. אם אתה פותח גלריה בתל אביב, אתה מקווה למכור. אם אתה פותח בטבעון, אתה מקווה שאנשים יבואו לראות. לכסף יש עניין, אבל פריס של השנים האחרונות היא ההוכחה לכך שהוא לא הכל. הושקע הון עתק בתרבות כדי להפכה למרכז וזה לא קרה. אונס"קו המליצה שבתקציב הלאומי של מדינה יוקצב אחוז אחד לתרבות כמינימום. ישראל לא עומדת בזה - כל התקציב זה אולי פנטום אחד או שני קילומטר כביש. אבל זה לא נגמר בכסף וכשאתה מדבר עם צרפתים שרוצים לעשות עליך רושם, למשל, לאו דווקא אינטלקטואלים, הם יספרו לך על התערוכה האחרונה שראו או הקונצרט ששמעו. אנשים שבארץ לא היינו מצפים מהם לכלום."

מה זאת אומרת?
"יש אנשים שעסוקים מדי באיך הם לבושים ונהנים. אני לא דן אותם, אבל מזכירות בפריס, למשל, חושבות שללכת בחבורה לקונצרט או תערוכה, ולהתווכח על זה במשרד לאחר מכן, מציגים אותן באור טוב יותר. הרצון להראות בן תרבות הוא חשוב. באיטליה, למשל, הבחינו שהקהל הולך ומזדקן והצעירים בכלל לא מגיעים לאופרה שבבסיסה הייתה אמנות פופולרית, אז על ידי מכירת כרטיסים במחיר סמלי ויצירת מופעים מפתים יותר, הייתה הצלחה אדירה והאופרה באיטליה הפכה שוב להיות עממית."

מה העניין האישי שלך בזה?
"נולדתי בירושלים לפני מלחמת ששת הימים, לפני שהעיר חוברה לה יחדיו. למרות שדיברו עליה נשגבות, היא הייתה בעצם חור. לא היו תיאטראות וכל העיתונים היו בתל אביב. הייתה לי מין הרגשה מורכבת של ילד במקום קטן ומרוחק, ועם זאת, בתור ילד שמעתי את ארתור רובינשטיין מנגן ופגשתי כל מיני אמנים. הנושא מעניין אותי גם במישור של היצירה ושל הצרכן - האם היוצר יכול ליצור בפריפריה מבלי להתפשר על האיכות של העבודה שלו? והאם הצרכן חייב להיות במרכז או להמשיך לחיות היכן שהוא חי, ועדיין לקחת חלק בשיח?"

והתשובה היא שצריך לעבור למרכז?
"חס וחלילה, לא הייתי רוצה שכולם יגיעו לארלוזורובה פינת דיזינגובה. יש יוצרים שצריכים להתבשל בקצב אחר. מה גם, שמבחינתי, היצירה האותנטית צריכה לשקף גם משהו אחר, לא רק את תל אביב. בגן החיות יש הרבה מקום להרבה חיות, לא רק המאולפות. התגליות הכי גדולות במדע נעשו על ידי מדענים שעשו את התגליות שלהם בתחום בו לא קיבלו הכשרה, כי הם לא היו מודעים לאיסורים ולמוסכמות. אז יכול להיות מצב שמישהו נמצא מרוחק ולא משחק לפי הכללים, שבא עם משהו חדש ורענן. אני לא מצפה מדימונה או באר שבע שתהיינה תל אביב - זה יהיה חבל. אני מצפה שהם יהיו יותר ממה שהם היום, שיפַתחו את הייחוד שלהם ותחומים שלא עוסקים בהם במרכז. אף אחד לא צריך לקנות כרטיס טיסה לניו יורק או תל אביב, אולם, לנסות להתעלם מהמרכז כמשהו שמבטל או מסכן אותך, תהיה טעות."

הזכרת לפני כן את הלך הרוח הפרובנציאלי.
"בפרובנציאליות יש איזה ניחוח של תהליך, מעבר, הזמן להגיע, שנשחק. הלכנו לאיבוד משהו, בגלל הענייניות והדחיפות. פעם כשנסעו מחיפה לפריס, היו עולים על הסיפון של האנייה, מסתכלים על הירח משתקף וקוראים ספרים בינתיים. היום אתה עולה על מטוס, אחרי חמש דקות יש אוכל מולך ואחרי דקה העגלה של הדיוטי פרי משקשקת. זה בעייתי בעיני. היה משהו יפה בהתרגשות, בחיזור. הפריפריה צריכה קצת זמן לעכל דברים, כי לוקח לה יותר זמן לגלות אותם. פתיל הסבלנות של המרכז, הוא קצר יותר."

מה היית רוצה לראות בעתיד הורוד?
"ההרגשה שלי היא, שבארץ כן קורים דברים, בטח בתחום האמנות הפלסטית, בקולנוע יש תסיסה, גם בספרות. יש איכות אמיתית שצריכה לפרוץ. אם אנחנו ניקח את עצמנו יותר ברצינות, אז יש לנו מה להציע ויש לנו מה לייצר."

את מיכה לוין תוכלו לשמוע בכנס הבינלאומי "בין שדרות לתל אביב" במוזיאון תל אביב (12.3) ובבית הספר שנקר (13.3)