באבו אביה

בלכתי בין ערגה ודיכוי
בעמדי בין תהייה להפקר
בדרכי בין כפירה להרגל
בשנתי בין יגון לטירוף הדעת
המתנתי לך וחשכה נשמתי

אביה בן דוד, מתוך "לפתח חטאת רובץ" שיראה אור בקרוב. בינתיים על האש.

את קוראת עיתונים ומתמצאת בחדשות?
"אני קוראת את הטור היומי של יורם קניוק. יושבת בקפה רש"ילה כל יום עם העיתון והקפה ועולה הביתה. לפעמים אני מדפדפת בעיתון, קוראת על רצח, גילוי עריות, לא משהו שנשאר לי בזיכרון. אני משתדלת להתרחק כמה שיותר מחדשות."

משירה את בטח לא מתרחקת.
"אני קוראת שירה, הרבה ספרים וכתבי יד שנשלחים אלי, של אנשים שרוצים לפרסם. אני מתעדכנת בפרוזה וכתבי עת חדשים שיוצאים. ככותבת, אני מנסה להיות מעודכנת. מה גם שישנה איזה פריחה מסוימת בשירה בשנה האחרונה. אני משתדלת להשתתף בערבי קריאה כשמזמינים אותי. הסצינה הזאת מרתקת אותי. יש כמובן גם הרבה גרפומנים וחלק מהעניין זה לדעת לסנן, כי תמיד כשיש פריחה לאיזו סצינה, פתאום כולם נהיים משוררים."

ומה זה אומר מבחינתך להיות משוררת?
"אפשר לומר שאני כותבת בעיקר שירי אהבה. לרוב זה מתוך תחושת כשלון ולא מהישג, ממקומות מאד בעייתיים, קשים ואפלים. שם הצד היותר קיצוני שלי בא לידי ביטוי, לכן אני לא מרבה לכתוב שירה. השירה דורשת ממני להגיע למצבים שהם לא הכי בריאים לי, לסביבה או למושא התשוקה. אני לא יכולה לכתוב על נושאים שגרתיים, יומיומיים, או להתרפק על העבר, זה חייב להיות משהו שנמצא בשיא ההתרחשות שלו, וכשזה קורה, אני מרגישה שיש עוצמה בכתיבה. כשהמשבר חולף, כשהתגברתי ואני במצב נפשי טוב, אני פונה לשאר העיסוקים שלי."

כשאת אומרת כשלון למה את מתכוונת?
"לא כיף לי לכתוב שירה, זה בא לי ממקומות לא טובים. אני טיפוס שנכשל סדרתית, בגלל זה אולי אוכל להחזיק בתואר משוררת לאורך זמן. ההשראה שלי באה מקשרים שלי עם אנשים, גברים, ושם אני נופלת כל הזמן, אז כנראה שאם אמשיך ככה, ונראה לי שכן, אוכל לספק עוד שירים."

באיזו דרך את מגיעה לאותם מקומות אפלים?
"כשאני מגיעה למצב של דיכאון, כשאני מתאכזבת מאיזה מהלך בחיים שלי, המקומות שאני מגיעה אליהם הם מאד קשים. משהו אלים משתלט עלי, משהו סופני, חסר כל תקווה. בחיי היומיום קשה לראות את זה עלי, כי אני לא בנאדם מורבידי בהתנהלותי. בשירה זה בא לידי ביטוי. מי שמכיר אותי, חושב שמדובר בשתי ישויות שונות. סה"כ אני בן אדם די ידידותי ורגוע."

נראה אבל שחמים לך יותר בצד האפל.
"הכל אפל, זה לא אני. אנשים פשוט לא רואים את זה. אני פשוט פורטת את זה יותר, אני לא נמשכת לזה. כמו שאתה אומר, תפתח עיתון ותראה כותרות של רוע. זה לא משהו שצריך להימשך אליו, זה דבק בך. אני מאד אוהבת את רמבו ובודליר, את המשוררים המקוללים למיניהם, שירה שלא פוחדת להגיע למקומות שאנשים בדרך כלל נמנעים מלהגיע לשם, ויש כאלה שמתבוססים בזה ומוציאים דברים מהמקומות הנמוכים האלה, סוג של השפלה, התנסויות אישיות שאין לך בעיה לתאר אותם. יש לזה ערך עצום בעיני, יותר מלכתוב עוד רומן משפחתי בפרבר."

ממתי החל העיסוק שלך בצד האחר?
"נראה לי שמילדות. ניסיתי לשאול את עצמי כמה פעמים מאיפה זה בא והחלטתי שזה בטח נסחב אחרי מאיזה גלגול קודם, כי אין לי תירוץ משביע רצון להסביר את המשיכה. אני מאד אוהבת ערפדים, שדים ורוחות, עולמות חשוכים וקסומים. כל העולם הזה מרתק אותי. אני מאד אוהבת את התנ"ך והמקורות הדתיים ומשתמשת בהם הרבה בשירה שלי. אני אוהבת עברית כי היא יפה, אני מתפעלת כל הזמן מפסוקים מתהילים וסיפורים ששייכים לדת שלנו. להתעסק בטוב זה משעמם, להתעסק במשהו שהוא פחות פופולארי הוא יותר מאתגר, אבל ההתעסקות שלי בזה היא לגמרי אינטלקטואלית. אני לא בוחשת בקדרות בליל ירח מלא."

קצת, לפעמים?
"כשאני קוראת ספרי קבלה מעשית ומגיעה למתכונים וניסויים, אז אין לי בעיה אתם אם הם חביבים ולא מזיקים. אני עובדת עכשיו על ספר מיסטיקה עתיק שמיוחס לשלמה המלך. יש בו כישוף אחרי כישוף, הרבה זימונים, והכל יהודי מהמקורות, דברים שלא תעלה על הדעת. אני בן אדם צמחוני ולא אחשוב אפילו לנסות. אחרי שעות של עבודה של תמלול הספר אתה מרגיש נוכחות בחדר, אחרי הקראה של עשרות שמות של שדים, לא יעזור, אתה כבר לא אותו דבר."

איך המאבק בין חושך לאור מסתדר עם משק הבית, ילדוֹת, קריירה?
"זה תלוי בצורת ההגשה. אני מקריאה לבת שלי שירה ומספרת לה סיפורים מהתנ"ך. אני נותנת להן את המרחב שלהן. אני כן מסבירה להן למשל שאני מאמינה באלוהים, גלגולי נשמות, העולם הבא, גם כל מני אגדות גרמניות ואיריות עם כל מיני יצורים. אין פה הפרדה/ אפשר להגיד שהבת שלי לגמרי מוארת, לגמרי לא כמוני. היא מאמינה במפץ הגדול ובעיניה התיאוריות שלי מופרכות לחלוטין. היא לא אוהבת שחור ואומרת לי כל הזמן ללבוש צבעים אחרים."

מה העניין עם השחור?
"אין כאן אידאולוגיה - זה הצבע האהוב עלי. שחור זה צבע מאד מחמיא. אני נמנעת מלקנות בגדים בצבעים אחרים, אולי אפור ביום חג."

על החיבור בין שירה לאמנות, במקרה הזה, ציורים?
"כתיבה זה אמנות. זה מתחבר בעיני לכל סוג של אמנות. בסדרי החשיבויות של האמנויות, הכתיבה היא התחום הנעלה ביותר. משם אפשר להתחיל לסדר את הכל. זה היה מדהים בעיני אם אפשר היה לשים שירה ברחוב ואנשים היו עוצרים וקוראים את השיר כמו פוסטר או כמו כל ציור, אפילו להוריד מהקיר ולקחת הביתה. זה חשוב להכניס שירה למרחב ציבורי, בין אם זה בתערוכה, על עץ או בבית קפה. כתיבה, בעיני, יכולה להיות כמו קצב של מוסיקה. אתה יכול להמחיש בכתיבה תחומים אחרים של אמנות. בגלל זה, בעיני, זה הדבר הכי נשגב לכתוב, ולכתוב טוב."

לכתוב טוב?
"לא יודעת מה זה. כשאני קוראת משהו, אני יכולה להגיד אם זה טוב או לא. מבחינתי, להרגיש שזה אמיתי, שמישהו כתב ואתה מאמין לו, גם אם זה לא קרה לו, גם כשאני אומרת כוס אמק, למה אני לא כתבתי את זה? זה גם טוב."

ממה את מפחדת?
"אני מפחדת על הבנות שלי - זה הפחד הכי גדול שלי. אנשים שיש להם ילדים מפתחים פחדים ייחודיים - שלא יקרה להם שום דבר, שלא יכאב להם, שלא יהיה להם עצוב, שאמות לפניהם. אני בסוג של חרדה תמידית לגבי הבנות. מלבד זה, שום דבר."

השפעות ואהבות?
לפי סדר החשיבות: אוסקר וויילד, ניק קייב, בודליר, זהר ארגוב, אליסטר קראולי, רבי יהודה הלוי.

מה היית רוצה לראות בעתיד הוורוד?
"אין לי שאיפות גדולות. אני רוצה שסיטרא אחרא, ההוצאה לאור שלנו, תצליח, כלומר, תחזיק מעמד ותשרוד. שלא תיגמר התשוקה שלי לכתיבה. הייתי רוצה לזכות יותר בהכרה על מה שאני עושה. לא שאני חשה תסכול, חלילה, אבל לא הייתי מתנגדת שיאהבו אותי..."

שירים של אביה בן דוד ואחרים לצד ציורים של אורי ליפשיץ, ב"שיח משוררים" בגלריה אייזנברג - דיזנגוף סנטר.