אמן על האש: מדור לדור

אופיר דור הוא צייר. כמו שהשמש זורחת כל יום, כמו שתמיד צריך לפתוח את הדלת לפני שיוצאים, כמו שהעיניים מתעתעות ומשקרות. יש פשוט כאלה שיודעים מה הם רוצים ורוצים את מה שהם יודעים. מלבד ההחלטיות שבהצהרה, מה זה אומר שאופיר דור הוא צייר? הוא עומד, מחזיק מכחול ומתלכלך בצבעים - נכון. הוא יושב, ממציא סיפורים וזיכרונות ודימויים וחושב - גם נכון. יש לו סטודיו שקר בו וגלריה להציג בה, ומוניטין של אחד שקט עם עוצמות פנימיות - נכון. הוא מתייסר ומתענג ומוחק וחולם ושואל את עצמו ואת הבד ואת העולם, ככה? הוא חוזר אל ועל זה שוב ושוב באהבה, עיקשות ותמימות - הכל נכון.

מה אתה חושב על הקריקטורות שמסעירות את העולם המוסלמי?
"יש טקסט של אושו על קנאות דתית שאומר שהמקום שאתה הכי לא בטוח בו הוא המקום שתנסה הכי הרבה לשכנע את עצמך ואחרים לגביו. הנוצרים ניסו לשכנע את העולם שישו, בנו של אלוהים, היה קיים. נראה לי שזה אותו הדבר, אותו רעיון שהם הכי לא משוכנעים בו והוא הדבר שהם הכי מתעקשים עליו."

מהו הדבר שאתה הכי לא משוכנע בו?
"לא יודע, אבל לא נראה לי שאני מיסיונר של ציור. אני לא אתלה אותך אם לא תקבל את ההיגיון שלי, לא אצא למסע צלב של ציור."

נראה שיש לך תשוקה אדירה לציור, שהוא הדבר שאתה הכי מתעקש עליו.
"כן בטח, זה פשוט מרתק בעיני. גם לעשות את זה, גם לראות ולחשוב דרך זה. יש משהו חזק בלהעביר את החיים דרך פריזמה כזאת, לבדוק את עצמי מול משהו שאני חוזר עליו כל הזמן – אותו בד, אותו כלי – עם תוכן וצורה שמשתנים, שמשתכללים במשך שנים. זה מאוד טוטאלי, זו גם מערכת העצבים, המערכת המנטלית ועולם הרעיונות שלי. אני גם מנגן, ובאנלוגיה למוסיקה, יש את הכלי, יש את הנגן ויש תיעול של אנרגיה דרך ערוצים. והכל עובר, מהרטט הספציפי של הצליל שלך דרך מבנה שהוא הפורמט או הסיפור או הצבע, עד שבסופו של דבר הופך לתופעה אסתטית, אקוסטית או ויזואלית."

באיזו רמה התופעה הזאת צריכה להיות תקשורתית?
"אמנות יכולה להיות משהו מאוד אנושי, דרכה אני צריך לאמור מה זה בן אדם בעיני, מה זה העולם? לראות אמנים שחיו לפני חמש מאות שנה ועדיין לחוות את האנושיות שלהם שהיא שונה לחלוטין ממה שאני חווה כיום. בסופו של דבר, אנושיות היא הדבר המעניין, בתוכה אני פורט את הציור למרכיבים מסוימים, להחלטות של נוכחות של צבע ליד צבע, לאיזון בין כל המרכיבים."

למרכיב הנרטיבי בציורים שלך יש נוכחות משמעותית.
"יש סיפור או סיטואציה או עלילה דרמטית תיאטרלית, יש דמויות עם נוכחות, יש ביניהן יחסים, ואז בא האיזון בין הדמות ברמה הסיפורית והמילולית לרמה שהיא כמעט כמו נס כל פעם, לאופן של הנחת הצבע על הבד, שמשרת את הדרמה ויוצר אותה. ככל שאני נכנס בזה יותר, זה רק נפתח. אני מגלה עוד ועוד אפשרויות ושואף כל הזמן לאמירה מדויקת ועוצמתית יותר. כמו החיים, זה הופך לאינסופי, משהו שאתה תמיד יכול לצקת לתוכו עוד תכנים ולבדוק אותו ממקום אחר."

מאין באים הסיפורים?
"הם יכולים לבוא מכל מקום, במקביל ובתוך החיים. אני חווה בצורה ויזואלית הרבה דברים שעוברים לידי. למשל, באיזה ספר של טולסטוי, יש איזה רגע קטן בתוך משפט שמתאר מין מסיבה פטרבורגית, והוא שנייה מתעכב על הצירוף בין הבשר החשוף של החזה של אחת הנשים לבין השרשרת שמונחת עליו. זה היה מספיק בשביל לשלוח אותי למקום ויזואלי. זה יכול להיות דימויים פנימיים ללא התייחסות חיצונית, סיטואציה רגשית שהופכת לאלגוריה, זיכרון מסוים או משהו מההיסטוריה של האמנות שמרגש אותי ואני מגיב עליו. בקיצור, זה יכול לבוא מכל מקום וזה בא מכל מקום."

הרקע הסיפורי בציורים נשאר די מסתורי בסופו של דבר.
"הסיטואציה והסיפור הן נקודת מוצא ברגע שאתה מתייחס לציור, גם בגלל שיש ממד של זמן. דימוי נוצר במוח מעבר לזמן. אדם לא צריך משך בשביל ליצר דימוי, הוא פשוט מופיע. לעומת זאת, לדימויים על הבד דרוש זמן, וזמן זה גם מקריות ואקראיות. אני בטח לא רואה את הדברים מראש כמו שהם נראים בסופו של דבר על הבד. הציור מפתיע אותי וגם אני משתנה תוך כדי העשייה שלו. כל דבר שאני עושה בתוך הציור משנה את הגישה שלי כלפיו. אני עושה משהו, מסתכל עליו, הוא חוזר אלי, אני מגיב לו - זה ציור."

בתוך זה, מתי מגיע הרגע בו קורה הנס?
"זה עניין מאוד רגשי, אני לא יכול לדעת מתי זה יקרה או יכול להבין למה זה לא קורה, להסתכל על הציור ולחשוב שהוא לא טוב בלי להבין למה. הרגע שבו זה כן הופך להיות טוב, הוא מאוד חמקמק. צריך ללכת באיזושהי דרך כדי להגיע לשם, וזה כולי, זה קשור בכל. כלומר, אי אפשר לפרק את זה, זה מין צירוף של כל מה שאתה באותו זמן. אם אתה מצליח להיות מדויק אז כן, אם לא, אז לא."

תמיד ידעת שאתה רוצה להיות אמן?
"בערך בגיל 16 או 17 הבנתי שישנה אפשרות לעשות אמנות ושזה יכול להיות מקום מעניין. זאת הייתה חוויה מאוד מרגשת לגלות אמנים כמו בויס, קלמנטה, פרנסיס בייקון, ריכטר ועוד. זה פתח לי את הראש, התחלתי לעשות דברים בצורה שמאפשרת לי לדבר דרכה, מחוברת לחיים. לפני זה הייתי הצייר של הכיתה, אז כנראה שיש איזה ממד גנטי, אנשים עם יכולות ליצור דימויים דו ממדיים, סוג של מוטציה. אבל משם ועד להחליט להפוך את זה לכלי משוכלל, זו דרך ארוכה. כל מי ששולט בכלי, בכל התעסקות אנושית, הוא סוג של מוטציה. אני לא חושב שאנשים נולדים ציירים, מוסיקאים או מהנדסי תוכנה, אבל יש משהו שמוביל אותך לזה, בעיקר סקרנות ורצון, התעקשות על משהו."

יש לי הרגשה שאתה גם עובד קשה.
"אני לא רואה דרך אחרת. יש בזה משהו קצת פרדוכסלי, כי ככל שאתה עושה את זה יותר, אתה צריך לעשות את זה יותר, אתה מבין כמה זה תובעני ומורכב ככל שאתה נכנס לזה. אני מצייר בין חמש לעשר שעות כל יום, לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל מבחינה מנטלית, אני בטח עובד כל היום, חושב על זה."

יש מקום לאהבה?
"אהבה זה טוב, הכי חשוב, במובן הרומנטי ובמובן המופשט של כוח שמוליך אותך. אני לא חושב שאפשר לעשות משהו בלי עוצמה של אהבה. אבל זה לא פשוט להגיע לשם, לפעמים. בציור יש רגעים של עשייה מתוך תחושה של שקט מאוד גדול ולפעמים מזעם או חוסר יכולת. אבל אהבה זה הכוח המחולל של זה."

ובעתיד הורוד מה היית רוצה לראות?
"הייתי רוצה לראות עולם שהקפיטליזם לא ניצח בו, שיש בו דברים חשובים יותר מהישרדות, יהלומים וכו'. מקום מנטלי להסתכל על החיים, על העולם, להעריך יופי וכנות ולא רק כסף, כוח, חרטא."

אופיר דור משתתף בתערוכה "רגשות מעורבים" במוזיאון חיפה