אמן על האש: הירקון זורם

לפני אלפיים וכמה עשרות שנים (על פי יוספוס פלביוס) בנה אלכסנדר הגדול חומה לאורך גדת הירקון הדרומית נגד צבאו של אנטיוכוס - מה שלא עזר לו בסופו של דבר נגד מתקפת היוונים (כמו תמיד עם חומות) ומה שעוזר לנו שוב להבין שהגבולות (הארורים) עדיין לא מצאו את מקומם. מצד שני, גבולות מטבעם לחמוק, להשתנות, לחפש ולהגדיר אתרים חדשים, לתחום רעיונות ואידיאות ולכלוא את השברים. צבעיו השונים לאורכו הנחשי של הירקון מעידים על זרימה עזה של השתנות, גדותיו הירוקים או האפורים מבטון מטילים צל של רצון לנוף, והשמיים מעל משתוקקים לתפוס פריים רוחבי שאפשר למסגר לסלון. הירקון הזה - בזיכרון, במסתורין ובמרחב - זורם בשצף לים חסר התחתית של נטלי וזאב. הם לא חוששים לצלול אל מעמקי השתיקות, הם זוג משמיים יחד ובנפרד. נטלי קרטס וזאב מאור, אוצרי התערוכה "אל המעיין", יצאו למסע בנחל הירקון.

איך התחילה 'אל המעיין'?
"למוזיאון תל אביב הייתה מחשבה לעשות תערוכה על הירקון, משהו כמו איך זריצקי ושטרייכמן ציירו את הירקון. המוזיאון דמיין את עצמו כאילו הוא הלובר על גדות הסיין ורצה לראות איך הסביבה שלו מדברת עם הירקון. ישבנו ובנינו קונספט שהיה יותר אורבני, יותר על פעולה בשדה האמנות מאשר מחקר על אתר היסטורי."

נחל הירקון כציר מימי אורבני?
"הירקון חוצה למעשה את האזור הצפוף ביותר במדינה. מקורותיו בראש העין ושפכו בחוף תל אביב, הוא מעין חתך רוחב אורבני עם תנועה מתפתלת. זה נחל שחוצה את המטרופולין הישראלי לרוחב, שעשה חתך ברקמה הזאת, עם נוף בתהליך של הידחסות והתהוות. המתודה הייתה שיתוף פעולה כאמצעי, לא עבודה אוטונומית של אמן, שהוגה רעיון ומבצע אותו, אלא עבודות משותפות, מבטים משותפים."

יש לכם איזשהו עניין אישי עם הירקון?
"אנחנו לא קשורים לירקון, שנינו גדלנו בירושלים. הירקון מבחינתנו הוא אידיאה, רעיון מופשט, מטריצה שכוללת המון אלמנטים, סיפורים, מהלכים של כוח, של פוליטיקה וכסף, של פנטזיה. יש לדבר הזה הרבה מאוד ממדים, וכשמאגדים את זה תחת הכותרת 'ירקון', יוצרים איזושהי פיקציה. אחת המטרות שלנו הייתה לפרק אותה."

לפרק את הפיקציה באילו אמצעים?
"הרבה אנשים מאזור המרכז מתייחסים בנוסטלגיה מאוד עמוקה למרחב הזה. יש אף כאלה שרואים בו את הבגידה בטבע הבראשיתי. המחשבה שלנו הייתה ליצור מעין משלחת, קבוצה של אנשים מדיסיפלינות שונות, אמנים, חברים ואחרים. לא רצינו שהמבט יהיה מחקרי או סוציולוגי, אלא כזה שמעורבים בו ארכיטקטורה, סוציולוגיה, ארכיאולוגיה. רצינו לדבר על מקום עם מגע של מסתורין, על פנטזיה של מרחב ולא עבודה של מיפוי או תרגום של אותו מרחב לאינפורמציה, מה שנוגע גם לעיסוק בביוב - התת הכרה כביכול של המרחב המטרופוליני - שמזכיר לך שזה עדיין מסריח."

מה הייתה דרך הפעולה שלכם בירקון?
"היינו טוחנים את המרחב בחצי השנה הראשונה, לוקחים מצלמה, קובעים פגישות ולומדים. היינו הולכים ברגל, לבד, את הציר כולו. היה בזה ממד מלחיץ כי לא היינו בטוחים אם יצא משהו מעניין לתפוס במפגשים שנערכו. בדיעבד זאת הייתה התקופה הכי כיפית. זה מרחב מאוד מגוון שמתחמק מכל ההגדרות, ובמקום לנסות לכפות עליו הגדרה, הלכנו במגמה לראות מה עולה לנו, מה מעניין אותנו."

עלה משהו שהפתיע אתכם?
"בשבת אחת הלכנו עם אליה, הילד שלנו, שכמו כל ילד רץ בדשא ושיחק. הרמנו את הראש והסתכלנו סביב וראינו שאנחנו משוכפלים במאות – גבר, אישה, ילד - גבר, אישה, ילד. פתאום קלטנו שזה מרחב צרכני עם פרקטיקה מאוד מסוימת."

הרושם הוא שהעניין הארכיטקטוני תופס מידה רבה של עניין אצלכם.
"נטלי למדה ארכיטקטורה ומוסיקה, אני למדתי פילוסופיה. בספרד למדנו יחד תרבות אורבנית, שהיא הכלאה בין תכנון ותרבות חזותית. הארכיטקטורה מעניינית אותנו כמרחב התנועה שלנו בעיר. המרחב האורבני הוא חומר הגלם הבסיסי, הראשוני."

איך מתנהל המרחב האורבני ברמה הרגשית?
"כשאתה אומר מרחב אורבני, אתה כבר מתרחק למעשה. חלק גדול מהדברים שאנחנו מתעסקים בהם, הם מקומות שהלכנו בהם או הסתכלנו עליהם דרך החלונות. הנוף מייצג את הכוחות שפועלים במרחב, את האנשים, את הפנטזיות שלהם וגם שלנו."

כיצד האמנות משתלבת בכל זה?
"אמנות היא חלק בלתי נפרד, היא העודף שיוצא אחרי שאנחנו משוטטים. בכלל, הגישה שלנו לחיים היא קונסטרוקטיבית, פרגמטית, במובן שאם אנחנו מרגישים שאנו מתעסקים באמנות, זה בונה סוג של מבט שמעשיר את החוויה היומיומית שלנו, את החיים. אמנות היא לא מכשיר לשחרור חברתי או הצהרה פוליטית, אלא מקום לבדוק את הקצוות, להסתכל בעצמך. זה אמנם אף פעם לא נקי מהכוחות שפועלים בו ומאיך שאתה ממקם את עצמך מולם, זה חלק מהמשחק, אבל זה דווקא החלק שאנחנו מנסים להשהות אותו, לשים אותו בסוגריים."

שיתוף פעולה וחיי משפחה נתפסים לעיתים כסותרים את ההתבוננות הפנימית של האמן בדד.
"יש משהו מוזר בלעבוד יחד בניגוד להסתגרות ולבדידות של האמן. בגלל שאנחנו עובדים יחד, אנחנו מיד נזרקים ומקבלים משהו שמערער ושובר את המקום האוטיסטי של הלבד. זה מיד מתחיל לזוז עוד לפני שיש לזה הזדמנות להתייצב. גם העניין שלנו בשיתופי פעולה נובע מהמקום של העבודה שלנו, מהזוגיות והמשפחה. למעשה, העניין שלנו בעיר הוא בתנועה שלנו בה, בשכנים שלנו, בביתנו ובתנועה שלנו יחד. כשנסענו לספרד, אליה היה בן ארבעה חודשים. היינו מסתובבים אתו בעיר על המנשא ומחפשים דירה, היינו משפחה בתנועה. עכשיו, התנועה שלנו כגוש אחד הוא הדבר הכי מתבקש."

אתם יכולים לחשוב על מקום שחוויתם באופן משמעותי?
"המקום שגרנו בו ביפו היה מאוד חזק. לאחר שהחלטנו לעשות מהלך של הגירה מירושלים לכרך, וכמו הרבה ירושלמים שמגיעים לתל אביב, לא התחברנו למרכז העיר, והתגלגלנו ליפו. גרנו מול אבולעפיה בסמטא, בדירה עם גג מדהים מול המסגד והים, כמו בגלוית תיירים. בכלל, כל המקומות שגרנו בהם היו כאלה שכלות מצטלמות בהם."
זאב: "יום אחד ירדתי למטה וראיתי מישהו משתין על דלת הכניסה של הבניין. שאלתי אותו למה הוא משתין פה? הוא ענה לי בשאלה, "כמה זמן אתה גר פה?", "שנה" אמרתי לו, הוא אמר "ארבעים שנה אני משתין פה"."
נטלי: "זה היה מקום מאוד חזק בהתהוות שלנו כמשפחה, אליה נולד שם, ושם גם התחלנו לעבוד יחד באופן מובהק. יחסית למעברים חדים יותר שעשינו, לחו"ל למשל, זה היה הרבה יותר חריף, דווקא בגלל שזה היה בארץ עם נקודת מוצא תרבותית. בשאר המקומות, הזרות שיחררה אותנו להסתכל מבפנים. החוויה של לא להרגיש בבית, ערערה את הביטחון שלנו."

מה אתם עושים חוץ ממה שאתם עושים?
"עכשיו כשהתפנינו אחרי עבודה מטורפת על פרויקט של שנה, אנחנו לוקחים את הזמן וזזים לאט."
נטלי: "אני לא מנגנת כמו פעם, אבל הולכת להתחיל ללמוד מוסיקה אלקטרונית. אנחנו הולכים הרבה ברגל ואם צריך ללכת לדואר, אז אנחנו עושים מזה טיול שנתי."
זאב: "אני לומד בתכנית ללימודי פרשנות ותרבות, אז יש לי שיעורי בית. אנחנו אוהבים ללכת לים גם בחורף - הים אצלי מתחבר חזק למקומות של הילדות שלי באשדוד."

מה הייתם רוצים לראות בעתיד הורוד?
זאב: "אני בכיוון המשפחתי – יש לי שלוש אחיות ומשפחה מאוד חשובה לי."
נטלי: "כן, משפחה והגשמה. שיהיה מעניין."