אמן על האש: נטייה אמנותית אובדנית

מי שמבקש לו לחיות חיים מלאים בתקופה המודרנית-המאוחרת (כלומר, אנחנו וחברינו אתמול והיום), חייב לפגוש את הקצוות המסוכנים של הקיום (מדי פעם, לפחות). מי שמבקש לו ראייה בלתי אמצעית לסודו של אלוהים, נזקק למגע עם "חוויות קצה": מיניות חסרת גבולות, שיגעון ומוות. בעידון ובמניפולציה, את התנאי המוקדם הזה, הפנימה האמנות ואחיותיה החורגות (קולנוע, מוסיקה וכולה) ויצרה מעין מערכת חורים שחורים של "פנטזיות קצה", אליהם אפשר להיעלם בחלל האינסופי של היומיום הנמרח והמשעמם. מי מאתנו לא זוכר איזה רגע נשגב, בו העולם נדמה כשלם וחד-פעמי? מי מאתנו לא ראה סרט ששינה, ולו לזמן קצר, את גופו, חושיו, וביטל את מגבלותיו הארציות? היש מי מאתנו שלא נפגש עם זה שאסור לאמור את שמו, הבלתי נתפס, המוות? תמר דוברובסקי, המוות והציור חברים טובים. אצל תמר, לאיש הקירח עם הגלימה השחורה והחרמש הקהה, יש פנים צבעוניות, ספקניות, אופטימיות.

השמועה אומרת שמשהו מוזר קורה בגלריה ה'קיבוץ' אתך ו..?
"אני עובדת עם דב הורנר מקיבוץ חצור, אמן קונספטואלי מדור אחר. הוא היה אוצר של התערוכה שלי לפני שנתיים שנקראה 'התאבדות יפהפייה', שם הצגתי 24 פסלים של ראשים משופדים על מוטות ברזל, כאילו טיילת בתוך יער של גולגלות שהיו חבויים באדמה זמן ארוך, עם מבט מישיר. ומאז אנחנו עובדים יחד. הפרויקט המשותף הראשון שלנו היה בקיבוץ בארי, על גבול רצועת עזה, במקום בו קברו קבורה זמנית את חללי צה"ל שהגיעו מסיני במלחמות השונות. שם קברנו כשישים או שבעים עבודות אורגינליות בקבר שנכרה ליד הגלריה. על הקבר הצבנו מצבה ועליה היה ציטוט של אלבר קאמי שאומר משהו כמו "של מי החיים האלה?". תושבי הקיבוץ הזדעקו על המעשה, מה גם שקרו כמה התאבדויות באותו זמן באזור, עד שבסופו של דבר, שפכו בטון על הקבר. בדיעבד הסתבר לנו שהחברה הקיבוצית מאוד סגורה."

ומה עוללתם בגלריה התל אביבית?
"בתערוכה הנוכחית בפנים הגלריה יש שלושה סרטים - האחד הוא תיעוד של הקבורה בקיבוץ בארי, השני הוא תיעוד של קבורת עבודות בים של אשדוד שאליו זרקנו אותן, והם נראו כמו מומיות בלב ים, והשלישי הוא תיעוד של פיצוץ. לקחנו עבודות ופוצצנו אותן בשדה בקיבוץ חצור ועשינו מזה וידאו ארט חווייתי עם סאונד."

מה עומד מאחורי החיסולים?
"הרעיון הוא לטפל בארבעת האלמנטים הבסיסים מהם מורכב העולם לפי הפילוסופיה היוונית -אדמה, אש, אוויר ומים. הסרטים בעצם עוסקים בזה ובאופן סימבולי מסמנים התאבדות כי אמן שקובר את עבודותיו בעצם הורג את עצמו."

נשמע קצת קודר עניין ההתאבדות.
"המסר של העבודות הוא חיובי. התאבדות יזומה מותירה חלל ריק שלתוכו נכנס משהו חדש ויצירתי. אני לא רואה בזה משהו פסימי, ההפך. למרות שאני מודה שהיה נורא קשה לקבור אותן, הן מפנות מקום למשהו חדש. אני ציירת מאוד פורה והעבודות קיימות, אני לא הורסת אותן וגם לא מנקה מהן את האבק, אלפי העבודות שיש לי בסטודיו הן גם מועקה באיזשהו מקום. נושא ההתאבדות עולה משום שאני מאוד מודעת גם למה שקורה בארץ בשנים האחרונות ומתייחסת לזה - מעגל המתאבדים הפלשתינים והמאבקים הקיומיים שעובדים עלי מאוד חזק. אני לא יודעת למה בדיוק, אבל איכשהו הפוליטיקה נכנסת בדלת הראשית."

אמנות פוליטית?
"נקודת ההשקפה שלי היא אמנותית, אני קודם כל אמנית. הדברים האחרים נכנסים באופן טבעי כמי שחי וגר במקום מסוים. אני מבקשת ורוצה את האסוציאציות הפוליטיות בעבודותיי. למשל, לאזיקונים שאני משתמשת כדי לחבר את הגופים במיצבים שלי יש הקשר פוליטי מובהק שכל ישראלי יכול לזהות, ומצד שני, הם מאפשרים לחבר בצורה יציבה את שמונת אלפים הגופים שעשיתי במו ידי באופן אובססיבי."

הרבה ייסורים עולים מדבריך.
"אני מאוד נהנית מהעבודה ונורא שמחה שאני מחזיקה מעמד למרות שמעולם לא הייתי במרכז הבימה. אני עובדת יומיום, באה בבוקר לעבודה, מתחילה מכלום, שמה כתם, עונה לו, טשטוש, כתמיות, ולאט לאט זה הולך ונבנה ופתאום רואים לאן כל זה הולך, עד שכל מה שנותר הוא לסיים את התמונה."

נשמע כמו סיפור אהבה?
"כן, אני אוהבת לדמות את זה לאהבה. זה מתחיל ממשחק מקדים, מקרי, למרות שאני מכירה את המישהו הזה, את הבד הלבן. אחרי הגישושים העניינים מתחילים להתבהר ואז זה מאוד מרגש, אני נסחפת כולי לתוכה."

גם כשאת מחסלת ציורים את מאוהבת?
"זו תחושה נפלאה שמאוד דומה לעבודה בציור. ההרס מביא עמו תחושת הקלה, מה גם שבעיני עבודת האמנות היא התהליך ולא התוצאה הסופית. אז אם לוקחים עבודות וקוברים אותן, הורסים בעצם רק את העבודות ולא את התהליך. אם היינו יכולים לתעד את התהליך עצמו, את הנשמה של האמן בעת התהליך, זה היה הרבה יותר מרתק. אולי בגלל שאני לא מבינה את ההתרחשויות האלה עד תום, אם היה אפשר לפענח ולשחזר אותן, הן היו פי כמה וכמה מרשימות יותר מהתוצאה שלהן."

ומשהו מההרס וההקלה שאחריו אנלוגי לחיים?
"אני מתארת לעצמי שכן, אבל כנראה שאני לא מודעת לזה עד הסוף. אולי זה המצב שלי בחיים, בו אני מודעת לארעיות ולמחזוריות של הקיום, מבינה שלכל אחד מאתנו יש את התפקיד הקטן להיות חוליה במחזור. מצד אחד, בא מחבל מתאבד והורג עשרים ילדים בעיוור, אז מה שווים החיים? יש בי הכרה עמוקה לערך הרגיש, הפגיע והארעי של החיים, ומצד שני, יש בי גם חושניות בלתי רגילה, תיאבון וחשק לחיים."

הרהורים על התאבדות עלו פעם בראשך?
"לא, אבל אני מאוד קרובה לנושא הזה באופן אינטלקטואלי. הרצון העז שלי לחיות, מפריע לי להיכנס להלך רוח אובדני. אני יכולה לקבל ומבינה את זה - זכותו של אדם להחליט שאין בו רצון לחיות יותר."

מה לדעתך המקור של כל ההתעסקות המורבידית/אופטימית הזאת?
"אני בת למשפחה פליטת שואה - הוריי איבדו את כל משפחתם ועברו סבל לא נורמלי. אמא שלי הייתה היסטרית, חסרת אונים ולא ידעה להשתלב בחיים החדשים בארץ, היא הייתה שבר כלי. הבית בו גדלתי וחונכתי היה ממש קלאסיקה של הדור השני לשואה. אבא שלי לעומתה בא עם כוחות אדירים לארץ, עם אמונה שלא תהיה בעולם יותר אנטישמיות ושואה אם ישראל תתקיים. אז גדלתי בין שניהם, ויש לי הרגשה שאני דומה יותר לאבי."

יש דמות אחרת בחייך שהותירה את חותמה?
"בזמנו הכרתי צייר בשם פימה, צייר צבע שגדל על תרבות סינית, שהשפיע עלי מאוד. הייתי מאוד צעירה והאמנתי לו - אפילו נסעתי אתו לפריז. הוא כל כך השפיע עלי, עד ששמעתי אותו מדבר אלי בקולו גם כשלא היה נוכח. אמנות היא כל חיי, אני מאושרת עם זה, למרות הקשיים הבלתי רגילים פה. אני מאוד גאה שאני בעצם עושה את מה שאני רוצה לעשות."

מה יהיה עם המוות?
"המוות הוא חלק מהחיים. הוא מלווה אותנו יומיום אז בואו ונתיידד אתו, נקרב אותו ונחזיר אותו לחיים. נביא איזה איבר שנרקב לסלון ונקבל אותו במקום לפחד ממנו."

לאתר של תמר