מסע של ריפוי: בלב יער סודי בקפריסין, ניצולים ממסיבת הטבע מנסים לחזור לחיים

זה נראה כמו סצנה מערוץ החיים הטובים. בריכה קסומה עם מים תכולים מזמינים, מסביבה כיסאות נוח, שמשיות לבנות, ציוץ ציפורים והרבה עצים שמשתלבים במרחב הכחול-ירוק ויוצרים משחק יפה של אור וצל. אבל הבריכה ריקה למרות שבחוץ שמשי ונעים. על כיסאות השיזוף יושבים כמה צעירים, חלק עם אוזניות, אחרים מדברים בשקט עם מי שלידם, אבל הרוב בוהים באוויר.

היום, מחר וגם בעוד שבוע, זה לא אתר נופש. המים הכחולים, הפסטורליה שעוטפת מכל עבר, והלוק הכללי הוא שילוב של מצפה הימים ומלון ספא קסום בלב הטבע, אבל האנשים כאן לא נופשים. הם באו לנסות לאחות את השברים ולאסוף את החיים שלהם בחזרה אחרי שלפני שבועיים וחצי הם נמלטו ממסיבת הטבע NOVA, בזמן שהם מנסים להציל כמה שיותר חברים שלהם, עוברים על פני מי שכבר אינם, ולא מבינים מתי ואיך יגמר הסיוט הזה שהפך לחיים שלהם.

אני נמצאת ביער הסודי בקפריסין, ספוט קסום ואסקפיסטי שנחבא בהרים, מרחק חצי שעה נסיעה מפאפוס. אין שילוט שמורה איך להגיע אליו, אלא ציור עדין של ספירלה שמשתלב יפה בטבע ומרמז לאן לפנות ואיפה להחנות את הרכב, כי ליער הסודי נכנסים ברגל כחלק ממהות המקום - ריפוי באמצעות הטבע, ללא יותר מדי מתווכים.

בימים כתיקונם היער הסודי הוא מלון ספא יוקרתי עם פוקוס יהודי, ש-75% מהמגיעים אליו הם יהודים אמידים מרחבי העולם, שמתמסרים לשקט, מעבירים את הזמן בסדנאות יוגה, ספא, רחצה במעיינות החמים וטיולים רגליים לתוך מרחבים ירוקים אינסופיים שמרגיעים את הנשמה.

לפני כמה ימים הכול השתנה. יוני כהנא, הבעלים הישראלי של המקום, החליט שהוא לא יכול יותר. הכסף, התיירים והשלווה האינסופית הפכו שקופים מאז אותה שבת ארורה. "אני מסתכל על התיירים מאירופה שמגיעים לכאן, מטיילים בטבע, נהנים, ואין להם מושג מה קורה, מה שנחרב בתוך המדינה שלי, מה שקורה לעם שלי", הוא אומר. "אני חסר אוויר כאן ומשתגע. אני חושב מה אני יכול לעשות, ומבין שמהות המקום שהוא טיפולי ומרפא - זה בדיוק מה שהניצולים צריכים".

במקביל לביטולים הרבים שהמקום ספג מאז אותה שבת, הוא מפרסם סטורי באינסטגרם ומציע לארח בחינם וברוחב לב ניצולים מהמסיבה, במטרה לעזור להם להשתקם ולהתחיל תהליך של החלמה. "לתת להם כלים להתמודדות בחידוש התשוקה לחיים", הוא מסביר. כשהוא פרסם את הסטורי, הוא חשב שאולי 100-50 איש יענו, אבל תוך פחות משעה נרשמו מעל 1,200 ניצולים ממסיבת הטבע. אחרי סינון קפדני של אנשי מקצוע במטרה לקלוט, לארח ולטפל במי שזקוק ויכול לעמוד במסע, הגיעו ביום ראשון ליער הסודי 53 ניצולים.

בווידאו מיום ההגעה לסיקרט פורסט, רואים קבוצה של צעירים פוסעת לתוך המתחם הקסום עם מזוודות טרולי או תרמיל טיולים. הצוות מקבל את פניהם בחיבוק עם שייקים קרים ודף שמסביר על הלו"ז, הטיפולים והארוחות. חלק מהמגיעים עדיין עם התספורות המושקעות שעשו במיוחד למסיבה, כמה מהם צולעים, מחלימים לאט לאט מהפציעה הפיזית.

לאחות את השברים

כשהשמועה על היוזמה היפה של יוני והיער הסודי התפשטה, מטפלים רגשיים מוסמכים מהארץ ומהעולם עלו על מטוס והגיעו בהתנדבות מלאה כדי לטפל ולהיות עם הניצולים. יש כאן פסיכולוגים, מטפלים אלטרנטיביים, מטפלים שמתמחים בהתמודדות עם טראומה, מרפאים בעיסוק, פסיכותרפיסטים, מוזיקאים ואפילו סטנדאפיסט שנמצא בקפריסין כבר כמה ימים, ששמע על הפרויקט והגיע לשבת עם החבר'ה. מה שאפשר כדי להחזיר את הנשימה לנשמה. יוני מספר שבימים הקרובים אברהם טל מתוכנן להגיע, לשבת עם הצעירים, לעשות קצת מוזיקה מרגיעה.

כתבות נוספות:

• נעבור את זה ביחד: 5 מאכלים שמפחיתים מתח וחרדה
  
• הורים, ככה תסבירו לילדים בגיל הגן מה קורה במדינה שלנו
  
• צו 8: זה הזמן לעזור לחקלאים מהר, לפני שיהיה מאוחר מדי

אחת מהפסיכולוגיות הייתה בכלל באירופה באותה שבת שחורה, ותכננה לחזור לארץ לפני כמה ימים. כששמעה על הפרויקט, שינתה מסלול, עלתה על מטוס ישירות לקפריסין ותישאר כאן ככל שידרש. מטפל אלטרנטיבי ששמע על היוזמה, הגיע לכאן מכפר לא רחוק שבו הוא שוהה עם משפחתו בשבוע האחרון, וככל שמסתובבים במקום הקסום הזה, מבינים את גודל הנתינה שמתרחשת כאן, בלב הטבע.

מתחת לעץ הזית מתקיים מעגל שיח במטרה לפרוק תחושות ולעבד רגשות, בצידי הנחל יושבים מטפל ומטופלת עושים מדיטציה, ובחצר פרוסים שולחנות עם חבר'ה שיוצרים פסיפס משברי חרסינה שמדביקים, מחברים ויוצרים עבודת אמנות משותפת אחת גדולה. "לאחות את השברים" קוראים לתרפיה הזו, ומי שמעבירה את הפעילות היא אמנית ישראלית שמתגוררת בקפריסין כבר כמה שנים, והגיעה בהתנדבות מיומו הראשון של הפרויקט ועד שהניצולים יחזרו ארצה.

''ניצולים'' זו מילה שמשתמשים בה הרבה כאן, "ולא במובן של חולשה", מסביר יוני. "מסתובב כאן צלם ישראלי, חלק מצוות של המקום, ומתעד את הניצולים ממקום של חוזק, ממקום של עוצמה. אין כאן בושה, אלא מקום של צמיחה וחוזק".

תקווה היא דבר חמקמק

כולם כאן פוסט טראומטים, ואפשר להבחין בזה בקלות. צעירה יושבת על הספה הרכה בלובי, מחבקת את הברכיים ומכונסת בעצמה, מישהו שמרגיש שקשה לו לנשום ניגש לאיש צוות, חולק איתו את התחושה ומקבל מענה מהיר שיסייע לו להרפות. ויש כאלה שפשוט יושבים בשתיקה, מקשיבים לבחור שמנגן בגיטרה בחצר או שרים סביב הפסנתר שבלובי את "קרן שמש" של בניה ברבי. וזה שובר ומרסק ובונה ואז שוב מרסק מחדש. תקווה היא דבר חמקמק עבור מי ששרד את התופת.

בימים הקרובים הם יעברו תהליך אישי וקבוצתי לאורך כל היום, עם סדנאות ומעגלי שיח, ריפוי בעיסוק, ביטוי קולי וצלילים, מדיטציות, יוגה, פילאטיס, טיפולים במים שמעבירים מטפלי וואטסו, דיקור ושיאצו, עיסויים וגם זמן רגיעה, זמן לנשום, לעצור ולעבד. את כל האוכל מכינה שפית ישראלית במטבח הכשר של המלון, כשכל הירוקים, העלים ועשבי התיבול מגיעים מחממה הידרופונית גדולה שנמצאת במקום, גם היא פיתוח של חברה ישראלית.

כמו בארץ, גם כאן ההתגייסות הישראלית מורגשת בעוצמה. כולם כאן בשביל כולם. אביאל, למשל, ניצל מהמסיבה והציל עוד כמה חבר'ה שהיו "דלוקים" מדי מכדי לתפקד. הוא לא סיפר למשפחה שלו שהוא היה במסיבה כדי לא להדאיג, ובלי שאף אחד יודע הוא הגיע לכאן כי הרגיש שלהמשיך כרגיל הוא כבר לא יכול. כשהתחיל הבלגן, הוא הסתתר בשכיבה על האדמה במשך 35 דקות כדי להבין מה קורה בתוך הכאוס, לאן להימלט ואיך. הוא נסע בין כדורים ששורקים לו ליד האוזניים, ניווט את מכונית המילוט, ובמשך שעות היה עסוק בלשרוד.

גם כשהגיע לבית קמה הוא ראה עדיין מקומות נטושים, פצועים, הרוגים. "אתה נוסע ונוסע 4 שעות, רץ, נמלט, מתחמק מכדורים, ואין לך מושג מה ומתי יהיה הסוף. עד לאן הגיעו המחבלים בתוך הארץ, עד לאן תצטרך להימלט. אתה נוסע ונוסע ולא עוצר". רק כשהגיע לבית ברמת גן עם האנשים שאיתו, התיישבו כולם במטבח ואביאל פתח בקבוק יין. "זה ללגום ולדעת שאתה בחיים", הוא אומר בשקט והעיניים לא מפסיקות להיות אדומות.

כאן ביער הסודי הוא לוקח על עצמו לדאוג לצעירים שבחבורה, בני עשרים פלוס. "הם אפילו לא מכירים את השמות של הטיפולים שמציעים להם כאן. יש כל כך הרבה רצון לעזור, וצריך לעזור להם לנווט, שלא ילכו לאיבוד". אתמול באופן ספונטני הוא שם בחדר שלו מוזיקה, הזמין כל מי שרצה לשבת. קצת שתו, קצת דיברו, פרקו מהלב, שתקו ביחד, לפעמים אפילו חייכו.

אנחנו עומדים על השביל סמוך למגורים שמשתלבים כל כך יפה בטבע, ולידנו עובר בחור צעיר עם גיטרה. אביאל שואל לשלומו ומתעניין אם הוא ישן מספיק מאז אתמול. הצעיר עונה שסבבה, ומוסיף "לא יודע, לא היה מוקדם מדי מה שעשינו אתמול, המוזיקה וזה. זה לא היה מוגזם?", אביאל אומר לו שאם לכמה דקות מישהו הצליח להרגיש משהו אחר, להיות לרגע בכאן ועכשיו, זה לא מוקדם מדי.

אני שואלת את אביאל אם הימים כאן עוזרים לו, מקלים עליו מעט. "אי אפשר להתחיל להבין בכלל מה שהיה. אנחנו אפילו לא יודעים עדיין את הכול. איבדתי חמישה חברים, שלושה מהם קרובים, אחד עדיין לא זיהו ומוגדר נעדר. אני לא יודע איך ומה יש לאסוף, אני יודע שאני כאן עכשיו, ואני עושה ונפגש ומדבר. לאכול עדיין לא אכלתי, פשוט לא יכול. אולי בהמשך". אני שואלת אם יש תקווה בתוך כל הכאב הזה. "חבר פעם אמר לי משפט יפה: 'כל זמן שהנר דולק, אפשר עוד לתקן'. יכול להיות שיש תקווה, יכול להיות שלא, אבל מה שבטוח זה שאם אתה מתקן, אז וודאי שהנר דולק. זאת התקווה שלי".