מחאה, מסכה ודגל צבעוני: כך הקהילה הגאה בישראל נלחמה על קיומה - וניצחה

ההיסטוריה של הגאווה לא נכתבת רק בצבעים עזים – אלא גם באפור של מאבקים, פחדים ונחישות. ב-28 ביוני 1969 פרצה התקוממות בסטונוול בניו יורק לאחר שהמשטרה המקומית פשטה על הבר "סטונוול אין" בשכונת גריניץ' וילג'. הפשיטות על ברים להומואים היו עניין שגרתי באותה תקופה, אבל הפעם התגובה הייתה שונה: עשרות מבקרי המקום, יחד עם תושבים מהשכונה, התנגדו למעצר – והעימות גלש להפגנות שנמשכו כמה לילות. האירועים האלו, שנולדו מתוך רגע ספונטני של מחאה, הפכו במהרה לסמל עולמי: נקודת ההתחלה של המאבק הגאה המודרני בארצות הברית ובעולם כולו. כמה שבועות לאחר מכן כבר החלו להתארגן קבוצות אקטיביסטיות ראשונות, ובשנה שלאחר מכן התקיימו מצעדי הגאווה הראשונים. האירוע הצית את תנועת השחרור הלהט"בית בעולם.

בישראל, ביולי 1975, כשחוקי המדינה עוד הגדירו הומוסקסואליות כעבירה על החוק, קמה בתל אביב "האגודה לשמירת זכויות הפרט" – שמה הראשון של האגודה למען הלהט"ב. כדי לא לעורר התנגדות, בחרו לה שם מעורפל, אבל המטרה הייתה ברורה: לקדם זכויות, לבנות קהילה, ולהיאבק בשקט במציאות מפלה. באותם ימים רוב החברים סירבו להצטלם או להזדהות בשמם – חלקם אפילו התראיינו במסכות ובקולות מעוותים.

הצעד הציבורי הראשון הגיע כעבור ארבע שנים, בקיץ 1979, כשכמה עשרות צועדים התכנסו בכיכר מלכי ישראל בדרישה לשוויון. זו הייתה מחאה קטנה אך רבת משמעות, שנחשבת כיום למצעד הגאווה הראשון בישראל. רוב המשתתפים חבשו מסכות מחשש להיחשף – ורק פעיל אחד, סיוון מלכיאור, בלט בפניו הגלויות ונכונותו להתראיין מול המצלמות. הוא גם היה זה שטבע את הביטוי "נעימים ונעימות" – ניסיון ליצור שפה חדשה, חיובית, שתדבר על אהבה ולא רק על מיניות.

השינוי ביחס לקהילה בארץ לא קרה בבת אחת. בסוף שנות ה-80 בוטלו חוקים שפגעו בזכויות של להט"ב, ובהמשך נוספו חוקים ופסיקות שאסרו אפליה והכירו בזכויות זוגיות והוריות. חלק מהשינויים הגיעו מהכנסת, ואחרים דווקא מבתי המשפט – לאט-לאט, עם כל תיק ועתירה, המעמד של הקהילה בישראל התחזק.

ב-1993, לראשונה בישראל, התקיים אירוע לציון חודש הגאווה בגינת שינקין בתל אביב. השיירה הקטנה של צועדים ומכוניות עברה ברחוב דיזנגוף, ובסיומה נערך הפנינג שבמרכזו עמדו ארונות פתוחים – מהם "יצאו" משתתפים באופן סמלי. הבחירה בשינקין לא הייתה מקרית: הרחוב היה אז המרכז התרבותי-חברתי של העיר, והמסר היה ברור – הקהילה הגאה היא חלק מהמיינסטרים.

המהפך הגדול הגיע ב-1998, אחרי זכייתה ההיסטורית של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון. בעקבותיה, עיריית תל אביב החלה לקחת חלק רשמי בארגון מצעד הגאווה העירוני, שהפך במהרה לאירוע ענק שמושך רבבות אנשים מהארץ ומהעולם. באותה שנה הונף לראשונה בישראל דגל הגאווה, 20 שנה אחרי שנוצר בארצות הברית, ומאז הוא הפך לסמל שמוכר בכל פינה.

המצעד הגיע לא רק לתל אביב: במהלך שנות ה-2000 התקיימו מצעדים דומים גם בירושלים, חיפה, באר שבע, אשדוד, אילת, פתח תקווה, רעננה, נהריה, ראש העין, טבריה, זכרון יעקב, ואפילו באריאל. לפעמים הם מלווים באיומים, התנגדות, הגבלות ואפילו גם באלימות (כזכור, שירה בנקי ז"ל נרצחה במצעד הגאווה בירושלים ב-2015) – אבל הם ממשיכים להתקיים. כל מצעד כזה הוא אמירה: גם כאן יש קהילה, גם כאן מגיע שוויון.

השנה, יוני 2025, אירועי הגאווה בישראל מתקיימים על רקע מתיחות ביטחונית, מלחמות, טילים, והסחות דעת תקשורתיות. אבל דווקא ברגעים כאלה, חשוב להזכיר: מצעד הגאווה הוא לא רק חגיגה צבעונית – אלא גם תזכורת להיסטוריה של מאבק, למחירים שנשאו הדורות הקודמים, ולמאבק המתמשך על זכויות, שוויון וביטחון אישי.

56 שנה אחרי סטונוול, 50 שנה להקמת האגודה, 47 שנה לדגל הגאווה, 27 שנה מאז שהונף בישראל – ו-46 שנה אחרי המצעד הראשון בתל אביב – מצעדי הגאווה ממשיכים להיות רלוונטיים. לא כולם משתתפים בהם, לא כולם מזדהים איתם, אבל עבור רבים הם עדיין מהווים דרך חשובה להזכיר מה עברנו, ואיפה עוד נותר להתקדם.