יאמאטויה - אותנטיות יפנית במחירים שלא תמצאו בתל אביב

מגרש החניה המאופק בחצר האחורית של מרכז הוד השרון, היה מעולף מחום כשהגעתי אליו בצהריי היום. איתרתי בקלות את דלת העץ הכבדה מתחת לשלט שראה ימים יפים מאלה, נכנסתי אל אוויר המזגנים וראיתי שלמרות שלא הייתי היחיד שביקש למצוא מפלט מהחום עם קצת אוכל יפני ומשהו קטן לשתות, לא חסרו מקומות פנויים. התיישבתי על הבר ליד ויטרינת הדגים, בתקווה שתשרה עליי מעט קרירות והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה בירה. דילגתי בנימוס על הברזים של 'היטאצ'ינו נסט' – בירת קראפט יפאנית מעולה לימי הסתיו, והזמנתי בקבוק 'אסהי', לאגר קלילה ויבשה במיוחד. אחרי כמה לגימות, כשהתחלתי להתקרר מבפנים, הרגשתי שאני מצליח לחזור לעצמי. אולי אפילו להזמין משהו שהוא לא עוד בירה.

לכל הביקורות של יאיר גת 

יחסית למסעדה יפנית תפריט הצהריים של יאמטויה לא מאוד מורכב. הוא כולל מנה ראשונה לבחירה וחמש אופציות עיקריות. ארבע מהן הן מנות סושי - מקומבינציה צמחונית, דרך קומבינציית סלמון וקומבו דגים ופירות ים ועד לקומבינציה זוגית ואחת מבוססת נודלס.

באתי בגלל הסושי נשארתי בגלל הבנטו

בעודי מתלבט בין האפשרויות, הסבו את תשומת ליבי לצידו השני של התפריט: ארוחות בנטו בוקס. לקופסת בנטו אפשר להתייחס כמו אל הגרסה היפנית לחמגשית מחולקת לתאים, אבל שיטת ההגשה הזו, נולדה ביפן בסוף המאה ה-16 של האלף הקודם ובמאה ה-19החלו קופסאות בנטו להימכר בתחנות רכבת, לנוחות הנוסעים. אני מכיר אנשים שמוכנים לקפוץ מרכבת נוסעת אם מישהו מקלף קלמנטינה בקרון, מעניין איך הם היו מגיבים לריחות של ארוחה שלמה.

הלכתי על הבנטו. תפריט הקופסאות מציע שבע אפשרויות למנה עיקרית: מרק מיסו, אורז מאודה, ירקות בטמפורה, רולים אינסייד אאוט, ושתייה קלה. אחרי התלבטות לא קצרה במהלכה פסלתי את הטופו וויתרתי על הסלמון, בחרתי 'ניניקו טורי' - נתחי עוף מוקפצים עם פטריות, גזר ובצל ירוק ברוטב שום טריאקי. בזכות המיקום האסטרטגי שלי על הבר, קיבלתי ללא חיוב, שמונה יחידות של הוסומאקי סלמון שיצאו בטעות. הרולים היו מוצקים, עשויים היטב ולא התפוררו במגע עם הסויה כמו שרולים ישראלים אוהבים לעשות. הסלמון היה משעמם כרגיל, אבל לא פגע באווירה הכללית. דקות ספורות לאחר מכן הגיע גם מרק המיסו ולמרות שמרק היה הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו באותו יום, נהניתי ממנו מאוד.

הפתעה ביום קיץ מהביל - מרק מושלם

כדי שאוכל ליהנות מאוד ממרק הוא צריך להיות עשיר בלי להיות דחוס ולשלב בין המרכיבים שלו בלי לוותר על הביטוי של כל אחד מהם בנפרד. במרקים מעולים, כמו מרק העוף של סבתא אפשר להרגיש גם איזו חוכמה עתיקה שעוברת מדור לדור, והמרק הזה, אם לא הייתי מספיק ברור היה מעולה. הנוזל המעורפל עטף באהבה קוביות טופו, אצות ובצל ירוק וגרם לשכוח לרגע שאני אוכל אותו בפינה של מגרש חניה לוהט במזרח התיכון. גם לבירה השנייה היה חלק בכך. קופסת הבנטו שהגיעה בעקבותיו נראתה מעוררת תיאבון והכילה – מהפינה השמאלית מעלה לפי כיוון השעון: אורז מאודה, מקלוני בטטה ושעועית בטמפורה, סלט חסה, שמונה רולים עם סלמון ומלפפון, ובתא הגדול מכולם, נתחי עוף עם פטריות וירקות.

אף אחת מחמש המיני-מנות לא הייתה מאוד מרגשת או מעניינת בפני עצמה. פרט אולי לירקות בטמפורה ולרוטב הצנון שהתלווה אליהן. האורז היה עשוי טוב, על הסלט יכולתי לוותר, הסושי היה סושי והשילוב בין העוף, הירקות והרוטב היה סטנדרטי. מה שעשה את העבודה היה החיבור בין הצבעים, הטעמים והמרקמים שעלה משמעותית על סכום חלקיו. קינחתי בגלידת יוזו מרעננת מאוד ולא מתוקה בכלל, קיבלתי חשבון, שגם הייתי מוסיף לו את עלות הדלק וזמן הנסיעה לא היה מתקרב למחירים של תל אביב ויצאתי אל מגרש החנייה המאובק בדרך הבית.

ימאטויה היא מסעדה צנועה. היא לא מרעישה, לא מצלצלת ולא מנסה להיות טרנדית, רק תנו לה לשבת בשקט בפינה שלה ולעשות את מה שהיא עשתה תמיד. לפעמים נוצץ  לפעמים זה אפור, כמו בחיים. גם מאחורי המנות הפחות מוצלחות מסתתר משהו שדי נדיר למצוא במסעדות ישראליות, אסיאתיות או לא, אני חושב שקורים לזה אותנטיות.