איכה בוכרה?

יום שישי בערב, חצי שעה לפני שקבעתי עם ש' במסעדת "איכה", אני מגיעה לאזור הטיילת בתל אביב ונזכרת שהפעם האחרונה שכף רגלי דרכה במקום הייתה לפני כמה שנים טובות. אני מחליטה לנצל את חצי השעה כדי לצאת לטייל קצת מסביב. חמש דקות אחר כך, ואני מוצאת את עצמי שוב באוטו. משהו במקום הזה לא עושה לי טוב, אולי אלה העובדים הזרים שהטביעו את יגונם בוודקה זולה ועכשיו מסתובבים סביבי, או אולי אלה הערסים שישבו באוטו לידי ופיזמו שיר קצבי, שהצליח לנפח לי אפילו את הנימים הקטנים ביותר בגוף.

לא נורא חשבתי לעצמי, אוכל תמיד היה נחמה גדולה והנאה צרופה, כל שכן אוכל אותנטי שלא יוצא לי לאכול כל יום, ו"איכה", כך חשבתי, היא בדיוק המקום שאני צריכה עכשיו. אמנם מבחוץ תגלו שהשלט מתאר מסעדת בשרים, אבל המסעדה היא בעיקרה מסעדה בוכרית.

א כ ז ב ה

יאנה, אשתו של השף ובעלת המקום, קיבלה את פנינו בחיוך גדול וקורן. אחרי שהתמקמנו בשולחן קטן ואינטימי הצצנו בתפריט, ומכיוון שאת חלקו הבוכרי איננו מכירות, ביקשנו מיאנה שתמליץ על מאכלים בוכרים אותנטים. כמה דקות אחר כך ועל שולחננו הונחו קעריות קטנטנות של חמוצים וסלטים (25 ₪). כאן, התחילה האכזבה. הפטריות במרינדה היו קרות מדי וסתמיות, החצילים שחו בשמן, הכרוב הלבן הוקף בערימות של שמיר והחומס היה פשוט חומוס, כזה שקונים בכל סופר שכונתי. לעומתם, עמדה קערית קטנה עם מלפפונים חמוצים ביתיים שנראו הכי פחות מפתים, אבל היו בהחלט הפתעה נעימה וטעימה לצד הלחם הבוכרי החם והפריך.

הוראות מגבוה

האכזבה מהסלטים לא הצליחה להעיב על מצב הרוח, בעיקר תודות לכוס הבירה בטעם דובדבן, שהייתה באופן בלתי צפוי מצוינת (24 ₪). אחרי שהסלטים פונו מהשולחן הגיע הסמסה (15 ₪), מאפה עשוי בצק דק ופריך ממולא בשר ומלא בניחוחות, שהזכירו לי את המטבח הרוסי של סבתא. יאנה הניחה את המאפה על שולחננו ועטתה ארשת פנים רצינית. את הסמסה, היא הסבירה, צריך לאכול רק אחרי שחותכים את הפינה הימנית, מזליפים פנימה סלסת עגבניות ומעט חומץ ומערבבים. כמובן שעשינו כבקשתה, והסתבר שהשילוב בין הבשר המתובל והחם, לבין הסלסה החמוצה והקרירה, היה אכן שילוב מנצח.

אוכל עצוב

כשהתחלנו כבר לחשוב שאת המאכל היחידי שאנחנו מכירות, האושפאלו, כבר לא נקבל, הגיע הצלחת הנכספת (40/55 ₪). אני חייבת לציין שזו אינה הפעם הראשונה שמזלגי נטמן בתוך המאכל הזה, לא מכבר יצא לי להתענג עליו במקום אחר, כך שידעתי למה לצפות. אבל ציפיות סופן להתפוגג. האושפאלו, או בשמו האחר בתפריט, פלוב, היה בעיקרו פשוט יבש. האורז היה עייף, הגזר לא היה מורגש והבשר הזכיר במראהו את חופה של הכנרת, סדוק ויבש. בשביל לאזן את צחיחותו של הבשר הגיע הקבב, שהיה בדיוק ההיפך מאחיו היבשושי. אילו רק יכולנו לקחת את השומן שנטף מהקבב ולשים על האורז היינו כבר מזמן מבקשות מנה נוספת (24 ₪ לשיפוד).

למרות האכזבה או בעיקר בגללה, החלטנו ללכת בכל זאת על קינוח. שוקולד אף פעם לא יכול לאכזב חשבנו, אבל מסתבר, ולא בפעם הראשונה, שטעינו. אין הרבה מה לומר על עוגת השוקולד המסכנה שהגיעה אלינו לשולחן. סופלה היא בטח לא, למרות שזה מה שהיה כתוב בתפריט.

תחושת בטן

יומיים אחרי הביקור, ועם כאב בטן לא קטן, גם שלי וגם של ש', ניסיתי לחשוב מה לא עבד. הסלטים היו פשוט מיותרים, הקבב היה שומני להחריד, שלא לדבר על הצ'יפס שהגיע לצידו, והקינוח היה פשוט מעליב. והעלבה היא בדיוק מה שהיה אומר האושפלו לו יכול היה לדבר. לעומתם, ובחוסר פורפורציות משווע, עמדו הסמסה והלחם הבוכרי שהיו אותנטים ומצוינים והזכיר, כמו שאומרות כל המורות, יש פוטנציאל, עכשיו רק צריך לממש אותו.

איכה – הרברט סמואל 56 ת"א 054-5439391

בדירוג: שני כובעים וחצי מתוך חמישה

עוד במדור - אוכלי חינם