רומניה על האש

יום שבת בצהריים, מסעדת חיים נלו, רחוב אילת, ת"א. מסעדת בשרים רומנית, שמאחוריה ותק של עשרות שנים, שעשתה לאחרונה עיצוב מחדש או כמו שרומנים אוהבים להגיד - רמונד. התיישבנו בחדר פרטי שידע לשמור על אינטימיות ושלוות יום שבת בצהריים למרות מימדיו הגדולים. בניגוד למסעדות בלקניות אותנטיות, מצאנו על הקיר רק מספר מצומצם של שרידים רומניים, שנראו כמו מפות שולחן באדום ולבן. כל השאר עוצב ברוח התקופה העכשווית, ספוטים, צילומי קיר גדולים, צבעים עזים, רחוק מאד מהמקרמה, הבובות הצועניות וחלילי הפאן שאני מכירה. הצצה קלה בתפריט, מעידה שרומניה אולי לא תלויה על הקיר, אך היא מיוצגת היטב בצלחת.

עניינים של רומנים

מיד עם הגיענו, הונחה על השולחן סלסלה ובה לחם שחור ופיתה, וכיאה לרומנים טובים, הלחם נחתך לפרוסות גסות, ובתרגום לעברית מדובר על עובי של 30 ס"מ הפרוסה. על שלושה דברים עומד השולחן הרומני: לחם שחור, בצל ירוק ושום, ואם מדובר על יום המזל שלכם, תזכו להתחמם עם קצת צו'יקה, אפריטיף עשוי שזיפים, שעשוי להפיל אתכם תוך שניות ספורות למצב תת הכרתי.

על הצוי'קה ויתרנו לטובת בירה מהחבית וסיידר צלול, ובחרנו במנות הראשונות: סלט חצילים רומני וחומוס עם פטריות חמות. החומוס היה חביב והשתלב יפה עם הפטריות החמות והרוטב שנלווה להן, ואילו סלט החצילים היה נחמד, אך עדין מדי לטעמי. תוספת נכבדה של שום בהחלט היה עושה את העבודה.

העיקריות והאח הגדול

לפני שהספקנו להביט בעיקריות, הקימה המלצרית עמדת ש.ג במרחק מטרים ספורים מאיתנו והסתערה עלינו עם כל הזזת עפעף. בניגוד למלצר המתעלם, פה היה מדובר במלצר המתצפת מקרוב, משהו בסגנון האח הגדול, רק בלי המשימות המעיקות. סטייק סינטה עם תוספת אורז ושקדי עגל עם צ'יפס היו הבחירה למנות העיקריות: הסטייק היה בסדר, אך לא יותר מזה, לא עסיסי במיוחד, אך היה עילוי לעומת שקדי העגל שהיו קשים ושרופים, עד כי קשה היה לזהות את מקורם.

אחרי שהתאכזבנו מעט מהעיקריות, הזמנו קרם ברולה לקינוח, שהפתיע והיה בדיוק במתיקות המתאימה, אפשר לומר הטוב ביותר שאכלתי מזה זמן מה. חדר המסעדה המרכזי היה מלא כמעט עד אפס מקום, ואף החדר הפרטי התמלא באנשים. שימח אותי לחשוב שלמרות המשבר הכלכלי, אנשים לא מוותרים כל כל מהר על הרגלים שעושים להם את השבת, גם אם זה אומר להיפטר מכמה מאות שקלים בארנק. כל מה שאני יכולתי להצטער עליו שלא טעמתי את הקבבים, (המיטיטיי) הידועים של המקום או איזה צ'ורבה חמה ומהבילה, שאולי היתה מזכירה לי את הבית. הרגשתי שנסעתי לטיול שורשים לרומניה, אבל החמצתי הרבה מהאותנטיות רק בגלל שהגעתי בטיול מאורגן לראות את הארמון של צ'אושסקו ולא עם ההורים שיראו לי באמת את מה שהמקומיים רואים ואוכלים.

בדירוג שלנו: שלושה כובעי שף מתוך חמישה