חוויה לילית

יומיים לפני שהגעתי ללילית, הרמתי טלפון לחברה ששורשיה בחלק הצפוני של תל אביב ותהיתי אם הזדמן לה לאכול במסעדה. המילה הראשונה אחרי ה"למה?" ההכרחי היה – פלצנית. כן, מסתבר שאפילו שורשים צפון תל אביבים מצליחים להריח יומרנות אבסורדית סגורה בבועה ורודה וריחנית.

אחרי השיחה, ועם לא מעט חששות, נכנסתי לאתר הקדוש ליהודים, גוגל, וגיליתי ש"לילית" הייתה ועודנה חלק מפרויקט מבורך של על"ם, שבו ילדים במצבי סיכון מקבלים הכשרה בתחום המסעדנות ונוטלים חלק אינטגרלי במערך העובדים במסעדה.

הרבה מעבר לגימיק

כדוברת צינית שוטפת, לא נותר לי אלא להרים גבה לנוכח השילוב שבין השיחה עם החברה לתוצאות החיפוש בגוגל. אך תרשו לי לצנן לכם את אווירת הנכאים כבר עכשיו, כי את שלי, צינן כבר מהרגע הראשון נועם דקרס, השף של לילית. מעבר לתכונה המולדת של האיש, להתחבב במהרה גם על מרימי גבה שכמותי, מספיק היה לראות את ניצוץ עיניו כדי להבין שהפרויקט עם על"ם הוא הרבה מעבר לעוד גימיק שחוק, שנועד לרכך את ארנקם של הלקוחות.

עושים צהריים

בצהרים, מסעדת לילית, הייתה ונותרה, מעוזם של לובשי חליפות הפינגווין מבית המשפט הקרוב, אנשי עסקים מהסביבה ונשים שרק מחכות להוציא את הילד מהגן האנתרופוסופי. האווירה במקום משדרת מעבר לכל, רוגע אקסקלוסיבי מהמולת הרחוב הסואן שבחוץ, והשירות הוא המשך ישיר לכך, שלו, מדויק ובעיקר מפנק.

עם כניסתו של נועם דקרס למשבצת השף, פושטו המנות והתרכזו במרכיב דומיננטי אחד, כאשר שאר הרכיבים מלווים אותו במעין סימפוניה הרמונית. לפתיחה, מצאתי עצמי אוכלת ירק שמערכת היחסים ביני ובינו עברה לא מעט עליות ומורדות – החציל. ב"לילית", לעומת הרבה מקומות אחרים, החציל לא שחה בשלולית עמוקה של שמן, אלא דווקא בתוך קציפת טחינה אוורירית ונגיעות של רוטב בלסמי. מנה מפתיעה אחרת הייתה סלט חם של ארטישוק, סלק וצנוניות, מלווה בוויניגרט סלק וחרדל. אם גם אתם, כמוני, אכלתם צנונית רק במצבה הקר, תופתעו לגלות שמדובר ביציאה מעניינת שנכנסה חיש ומהר למחברת המתכונים הבלויה בביתי. (מנות ראשונות 35 ש"ח – 58 ש"ח)

עיקר הסיפור - העיקריות

שלב המנות העיקריות הגיע, וכמו בכל חוויה, גם כאן, הסיפור מתחלק לשניים. לחלק הטוב, ולחלק היותר טוב. נתחיל בטוב. על הצלחת הראשונה הונח נתח ורדרד ונאה של סלמון בגריל עם בשר בטטה, שום קונפי ורוטב בלסמי (85 ₪). המנה הייתה טעימה, אך חסרה את הקראנצ'יות המתבקשת. רכותו של הסלמון יחד עם בשר הבטטות הרגיש קצת כמו אוכל תינוקות, משובח אמנם, אבל עדיין.

ולפני שאני עוברת לחלק היותר טוב, הרשו לי קודם לבקש סליחה מ-ל', כי המנה הבאה הייתה הפתעה גם בשבילי. עכשיו, כשמצפוני נקי, אפשר לעבור למנה הבאמת טובה של הערב, פריים ריב. מה נאמר ומה נגיד, מחזה הבשר נוטף השומן הזכיר לי את הסצנה בה דיוה נוגסת בבשר החי. כל מה שראו עיני היה טרף, טרף, טרף. ואני, לעומת גברת דיוה הצמחונית, ניצחתי במשימה. המנה הזו, שהיא בהחלט פסגת התענוגות לאוהבי הבשר, מוגשת במסעדה רק לפעמים, כי מסתבר שבשביל דברים טובים צריך להתאמץ (40 ש"ח ל-100 גרם).

המבחן האמיתי - קינוחי הפרווה

שלב הקינוחים הגיע, מזה חששתי כל הארוחה. לילית, היא מסעדה כשרה, ולא צריך להוסיף על כך כלום. קינוחי הפרווה המסורתיים מלאי טעם הלוואי מיד ריצדו ככבשים תוהות במוחי. אז נכון, הקינוחים היו בהחלט טובים, בעיקר בהתחשב בנסיבות, אבל הבעיה העיקרית איתם הייתה השילוב. סורבה הלימון נראה מצוין ליד מרק התותים (38 ₪), אבל הפה דרש משהו מתוק ליד. גלידת השוקולד המריר בליווי קראנצ' השוקולד הייתה אף היא טעימה, אך התחננה לקצת איזון חמצמץ (38 ₪). ברגעים כאלה, אני נזכרת מדוע תמיד טוב שיש כמה קינוחים על השולחן.

ונסיים בסיפור קצר. לפני כמה שנים, ארזתי את מטלטלי וכמו כל משוחררת טרייה טסתי לטיול שאחרי. אחרי חודש של טיולים (בעיקר ברכב) ונופים עוצרי נשימה, החלטנו להקשיב לכמה מטיילים אחרים וללכת ברגל לראות מפל מים באמצע יער קטנטן. לא אלאה אתכם בכל כברת הדרך שעברנו, אבל שני דברים אני זוכרת משם: הדרך לשם הייתה ארוכה ובעיקר משעממת. והמפל? תאום של הבניאס. יפה יפה, אבל יש לי כזה גם שעה מכאן. אז אני שואלת אתכם, בשביל זה טסתי עד אוסטרליה?

לילית, בית אסיה רח' דפנה 2, תל אביב, 03-6091331

בדירוג שלנו: ארבעה כובעי שף מתוך חמישה