קיבוץ בטעם ת"א
לא ברור מה "חדר אוכל" רוצה להגיד, אבל זה נשמע מצוין. נסיון לא מתאמץ במיוחד ליצור אווירה קיבוצית בעיר הגדולה הניב הכלאה מעניינת ושאלה, האם הלכו על הפוך על הפוך?
מי שהזדמן לאחרונה לבית האופרה או להצגת תיאטרון בקאמרי, לא יכול היה שלא לשים לב לשינוי. את החלל אותו תפסה במשך זמן רב המסעדה והמוסד 'בית פודארט', שהציע מנות יוקרה ושיכן בעיקר מסיבות עיתונאים ואירועים חגיגיים, החליפה מסעדה עם אמירה וקונספט שונים לחלוטין. גם השם שונה לשם שלא אומר כלום, אבל בעצם אומר הכל - "חדר אוכל".
עדנה בעיר הגדולה
המסעדה הדיסקרטית, אפעס מוזאונית והאוווירה הדקדקנית (ולא פחות דקדנטית), הוחלפו באחת בשולחנות עץ מאסיבים וארוכים ובריהוט פשוט, הכל על מנת לתת לסועד את התחושה הקיבוצית הנעדרת בעיר הגדולה.
האם המשימה הצליחה? קשה לומר. מצד אחד, אדריכלי הבית החדש לא החמיצו שום פרט. השולחנות ארוכים, על גבי השולחן ניצבים מספר מזלגות וסכינים והשירות מחמם לב באופן כמעט סוציאליסטי. מצד שני, שלא כמו בקיבוץ, הכל מושלם. מושלם מדי מכדי שתרגיש כמו בוורסיה תל אביבית של רבדים או רמת מגשימים. התוצאה, לוק של שיבוט "זוזוברה" וה"ג'ירף". או במילים אחרות, התווים הם אותם תווים כמו בקיבוץ, אבל המנגינה עודה כאן. חדר האוכל? אולי של ארסוף.
אבל, וכאן האבל הגדול. מי אמר שזה רע? איכשהו, למרות האמירה המבלבלת (שייתכן שאף נגועה בהפוך על הפוך), "חדר האוכל" מצליחה לייצר חוויה שונה, מהנה ומעניינת. ובעצם מי אמר שרע להיות מושלם?
הסוציאליזם אוכל אותה
על "חדר האוכל" מנצח השף עומר מילר, שהוביל את המטבח של "בית פודארט" בארבע השנים האחרונות וממשיך להוביל את קייטרינג פודארט, כך שהציפיות היו גבוהות. גם כאן אין זכר למושג קיבוץ, אבל כל מי שמחפש מנות ענייניות עם טוויסט או מנות עילית במחיר פוטוגני, יכול להירגע. זה המקום בשבילו, לא רק כתחנת מעבר לפני או אחרי קונצרט או הצגה.
התפריט אמנם בנוי באופן המכוון למינימליזם (עושר במנות ראשונות וצמצום מופלג במנות העיקריות), אך הקונספט הראשון מסוגו עליו הכריזה המסעדה - מנות בגודל בינוני המותאמות להגשה מרכזית ומוגשות לשולחן מיד כשהן מוכנות, ללא סדר הגשה, עושה את שלו ומקזז פערים.
תחת לשוני (וחיצי לשוני, אם ניתן להוסיף) חלפו להן כרוביות מטוגנות, רצועות סינטה טיגין עם לביבה. הדג לברק היה לא פחות ממושלם. בקינוחים עוגת תמרים, תות עם מלבי. רימונה - קוקטייל וודקה עם רימונים וקווה וקוקטייל תאנים.
השולחן קיבוץ, השירות אסטוריה
נקודה נוספת לזכותה של המסעדה: השרות. בלי להגזים (או להחמיא באופן שיכול להזיק) השירות במסעדה היה בדיוק ההיפך מזה של חדר האוכל בקיבוץ. ולטובה. צוות המלצרים מיומן, תקתקן, מקצועי ומצליח במה שרוב המסעדות (כולל היוקרתיות ביותר) נכשלות בו: לייצר הרגשה חמה, אך לא מלוקקת. המלצות מדויקות וחיוכים מדודים היו הבונוס.
בקיצור, מי שמחפש סיבה ללכת סוף סוף לאופרה, קיבל אחת כזו ובגדול.