הגנס על הדרך?
על התפר בין רמת השרון לתל אביב, שוכנת לה בעצלתיים מסעדת הגנס. אוכל מוקפד, בלי הרבה קריאות "וואו", שמעלה את השאלה: האם לפיוז'ן יש מקום בישראל 2008? ביקורת
על הגבול שבין רמת השרון לתל אביב, בתפר בין הפרברים המפונפנים לאורבניות הקשוחה שוכנת, הס פן תעיר, מסעדת "הגנס". עולם המסעדנות הישראלי הוא קשה ואכזרי, וכך המסעדה שנפתחה בסך הכל לפני כשנה וחצי כבר עברה שידוד מערכות ושינוי תפריט. מסיבה זו נתכנסו בערב קריר של דצמבר לארוחת טעימות, כדי לראות מה מציע השף החדש והאם יש סיבה קולינרית לצאת את גבולות העיר הגדולה.
לאחר טעיה ותהיה בכל מה שקשור לסידורי החניה – מחד מרחבים נדיבים שמאפיינים את הפרברים, ומאידך כניסה אחורית שנראית כמבואה, אך נעולה על בריח – עשינו את הבלתי יאומן, אירגנו חוש כיוון ופסענו אל תוך המסעדה.
פרובנס זה כאן
ב"הגנס" מבקשים "להעניק מרחב נשימה, הנאה ורוגע" לסועדים ודלתות העץ המרשימות שנסגרו מאחורי גבנו אכן יצרו חיץ בין הפנים השליו לעולם הסוער שבחוץ. הדבר הראשון שמכה בסועד בכניסה הוא העיצוב. בעצם מכה היא לא המילה המתאימה, במקרה של "הגנס" מלטף תהיה הולמת יותר. הדקור המצטיין של המסעדה מזכיר את הבית הכפרי המהודר בצרפת שאף פעם לא ביקרתם בו. ובואו נודה, ככל שהמצב הכלכלי מחמיר, הסיכוי שגם לא תבקרו באחד כזה גדל. וכדי לחדד את הנקודה: כל עוד נמשך המיתון והאבטלה גואה "הגנס" זה הכי קרוב לפרובנס שתגיעו בכל מה שקשור לעיצוב. האוכל הוא כבר סיפור אחר.
ב"הגנס" המחודשת מתגאים בשף חדש, נתן בוריק שמו. בוריק מעיד, כי הוא מבקש להציג לסועדים מנות ביסטרו יצירתיות במחיר הוגן. ב"הגנס" מספרים שהשף, שהתחנך במסעדות איטלקיות, מביא לידי ביטוי בתפריט החדש את אהבתו למטבח הצרפתי ולשיטות הבישול היפניות. כאן כבר מתחיל להתעורר החשד. פיוז'ן היה רעיון מהפכני בשנות ה-90, בסוף 2008 זה כבר לגמרי לא קונספט שצריך לנפנף בו.
אז מה אוכלים בביסטרו שפוזל למטבח האיטלקי והיפני?
ובכן, סביצ'ה (37 ש"ח) למשל (שהיא מנה פרואנית אם כבר סופרים השפעות עולמיות), שמגיעה בליווי עגבניות, בצל סגול, תפוחים וכוסברה – כשהכל מעורבב במרינדת יוזו ומלח פירמידות. מה זה מלח פירמידות? לשף פיתרונים. אבל למה להיות קטנוניים? הסביצ'ה הייתה טעימה והטריות של הדג הייתה ברורה ומענגת. בכלל כדאי לציין, שכל המרכיבים שפעו טריות, שלא תמיד שכיחה במקומותינו.
בין יתר המנות הראשונות ניתן למצוא גם את חציל הבלאדי הקלוי (32 ש"ח) הבלתי נמנע. ב"הגנס" ניסו לרקוד על שתי חתונות ומאחר ולא החליטו האם כדאי ללוות את החציל בטחינה או ביוגורט, בחרו ללכת על טחינת יוגורט.
מנת ביסטרו אמיתית הגיעה בדמות פטה כבד עוף (34 ש"ח), שהוגש עם טוסטונים וצ'אנטי של עגבניות שרי. הפטה היה די מאכזב. מדובר במנה עשירה בטעמים במהותה, שהייתה חיוורת ונותרה מיותמת על הצלחת. השרימפס בחלב קוקוס (43 ש"ח) לעומת זאת, זכו לטיפול מסור מצד הסועדות ונשאבו עד תומם. על הדרך הוגשה גם פוקצ'ה שנאפית, לפי מיטב המסורת האיטלקית, בתנור מיוחד שממוקם בחצר המסעדה ומוסיף לאווירה הפסטורלית.
מדוע לא ממריאים?
בעקבות דרישת הקהל וכדי לתת את הפלומבה האחרונה על היפניות הנחשקת, "הגנס" מציעה בערבי חמישי סושי. בגזרה זו באמת לא נרשמו חידושים, וכל סושיה בינונית בעיר תציע את אותו מבחר.
בעיקריות נדגמו קוקי סאן ז'אק (98 ש"ח) על ניוקי תפוחי אדמה, כמהין שחורות ושעועית ירוקה, קדירת פירות ים (88 ש"ח), פילה דניס (95 ש"ח), שהגיע עם ריזוטו של פטריות פורטובלו ופילה סלמון (88 ש"ח), שניצרב קלות במחבת והוגש עם רטטוי ירקות. לזכות השף יאמר שההקפדה על חומרי גלם מובחרים וטריים ניכרה בכל שלב של הארוחה. לחובתו יאמר שהמנות היו נחמדות. הכל היה טעים, דבר לא היה מסעיר וכשעוסקים במרכיבים כל כך משובחים קשה לא להמריא איתם לגבהים מרשימים יותר.
והנה מגיע הוואו
המנה היחידה שרשמה וואו אמיתי של הנאה הייתה זו של הסינטה (93 ש"ח), שהוגשה עם פירה דיז'ון ובצל מקורמל. הבשר זכה לטיפול מדוייק והיה, גם במצבנו הלום האוכל, פשוט מעולה.
על הקינוחים ויתרנו. למרבה הצער גם לקיבולת המכובדת שלנו יש גבול.
לסיכום: הגנס היא מסעדה שנעים מאוד לשבת בה. העיצוב החמים והלא שיגרתי והשירות האדיב תורמים לחוויית אכילה מוצלחת. האוכל לא מסעיר כאמור, אך הכוונות הטובות ניכרות בכל מנה, וניתן לשער שככל שהשף יתבגר, כך התוצרת תהפוך משובחת יותר.