רעבים? שווה לעצור בנס-ציונה

תמונה

הקדמה

כאשר צועדים על הרחוב הראשי של נס ציונה, קשה לא להבחין בשלט יוצא הדופן של מסעדת "ציונה". הוא אינו צבעוני, מנקר עיניים או גדול במיוחד. שלט קטן, לבן עם כיתוב שחור שמזמין להיכנס פנימה. אך על רקע הפיצוציות וחנויות הבגדים המקומיות, השלט הזה, עם הפונט והעיצוב המדויק, בולט בשוני שלו. זו דוגמה מצוינת כיצד מיתוג מצליח לייצר אוירה וציפיה עוד לפני שנכנסים פנימה.

לא בכדי אני מתעסק בשלט של המקום. אנחנו רק אנושיים, ואני מתוודה שיש לי ציפיות מסוימות כאשר אני מגיע לאכול מחוץ לתל אביב. אני האחרון שידאג לטפח את הבועה התל אביבית, ואין מאושר ממני לחקור את הקולינריה ברחבי הארץ, אך הניסיון מלמד שנדירים הם המקומות מחוץ לעיר הגדולה אשר מצליחים לייצר חוויה שלמה ונכונה. כזאת היא מסעדת "ציונה", והבנתי זאת ברגע שנחו עיניי על שלט הכניסה.

פתיחה + פולנטה

שביל קטן מוביל לחצר גדולה ולבניין מגורים ישן שהוסב למסעדה ולגלריה. החצר עמוסה עצים, גרלנדות ופרטי עיצוב שונים המוצעים למכירה. העיצוב הוא אקלקטי, כאילו מקרי, המשרה אוירה נעימה, מזמינה ובייתית. השירות הוא אחד מנקודות החוזק של המקום; חייכני, מקצועי ובקיא היטב בפרטי המנות. שווה גם להקשיב להמלצות של הצוות, כי כל המלצה שהתקבלה הצדיקה את עצמה. לעומת זאת, התפריט האקלקטי-מדי מכיל רשימה ארוכה של מנות שקשה למצוא חוט מקשר ביניהן. כבן מזל תאומים, לרוב אני מעדיף תפריט מהודק יותר, לא רק מבחינת סגנון המטבח, כדי לא ללכת לאיבוד ולהתחבט שעה מה להזמין.

המנות המוגשות ב"ציונה" הן גדולות ונדיבות, ושמים לב לזה כבר ברגע שמתיישבים ופוזלים לשולחנות מסביב. בשעות הערב, ציונה מציעה תפריט של מנות ביניים האידיאליות לחלוקה, והאמת שזהו גם החלק היותר מעניין בתפריט. התחלנו עם מנה של פולנטה רכה וחמימה. מרקמה המחוספס והמוצלח הוא עדות להכנתה בצורה המסורתית מגרגירי תירס, ולא מקמח תירס. הפולנטה מוגשת עם אספרגוס בר ופטריות על הפלאנצ'ה וכן עם קוביות גבינה גרוזינית המזכירה במרקמה גבינת חלומי אך טעמה מלוח יותר. מעל הכל ישנה שכבה של פרמז'ן מגורר. זו מנה מוצלחת שעשויה היטב ומשלבת מרקמים וטעמים שונים היוצרים שלם מפנק. החיסרון הקטן של המנה, שהוא בבחינת צרות של עשירים, הוא כמות הפולנטה. יש יותר מדי פולנטה לעומת שאר המרכיבים המלווים את המנה, ופולנטה לבד זה קצת משעמם.

הקרוסטינים של שירה

מנה נוספת מאותו תפריט מיוחדים של ערב היא הקרוסטינים של שירה. שלוש פרוסות לחם גדולות שעברו השחמה, ומעליהן ערימה נדיבה של ירוקים, עגבניות מיובשות, ארטישוק, גבינה כחולה והמון חומץ בלסמי מצומצם. פרוסות הלחם היו קריספיות מספיק כדי לא להפוך לרכרוכיות נוכח הערימה שמעליהן, וזו נקודה חשובה. שוב מדובר במנה מאוד נדיבה וגם טעימה, אך נוטה מדי לטעמי האישי לכיוון המתוק. הגבינה הכחולה נועדה, כך אני מניח, לשבור את הטעמים המתוקים, אך למרות הנדיבות הכללית של המנה, דווקא הגבינה הכחולה כמעט ונעדרה ממנה.

סביצ'ה

לפני שעברנו לעיקרית, המשכנו עם מנה של סביצ'ה, אשר באותו ערב הותקן מדג דניס. הסביצ'ה מוגש בכוס קוקטייל ובין השאר יחד עם עגבניות ונבטי חמניה. היחס בין הדג לשאר מרכיבי המנה הוא מהמרשימים שנתקלתי בהם לאחרונה. הדג היה טרי, וחובבי הטעם "הדגי" ייהנו מהמנה הזו מאוד, מאחר ויש לה טעמים מאוד מודגשים.

רביולי ערמונים

למרות ההערות הקטנות, זו היתה התחלה מאוד מוצלחת שהכינה את הקרקע למנה המנצחת של הערב: רביולי ערמונים. ביצוע מושלם לפסטה עם שילוב טעמים מופלא ומפתיע של מתוק, מריר וכמהין. התיאור הראשון שעולה לי לראש בחושבי על המנה הוא "עדינות". כיסוני הפסטה עשויים בצק דק שבושל למידת עשיה מדויקת, והם גרמו לי להתייחס אליהם ביראת כבוד. מילוי הערמונים הוא בדיוק ביחס הנכון לעומת הבצק, וגם הוא במרקם נכון של רכות; לא מוצק מדי ומנגד גם לא משתפך בצלחת. הערמונים מוסיפים טעמים עדינים של מתיקות אגוזית, והכיסונים מוגשים עם רוטב על בסיס חמאה עם פרוסות דקות של שקדים מולבנים, פטרוזיליה, שמן כמהין וגרידת תפוז המעניקה את המרירות המפתיעה למנה.

פיצה שלי + פאי אגסים + סיום

מנה נוספת שיצאה לשולחן היא פיצה שלי. בצק הפיצה מוצלח מאוד, ראסטיק, מנופח וקריספי. מעליו שכבה דקה של רוטב עגבניות וכן כדורלי מוצרלה איכותית. התוספות של פיצה שלי הן תפוח אדמה מדורה, ארטישוק ופלפל ירוק חריף. תפוח אדמה הן לא תוספת שכיחה לפיצה, אך זו יציאה מאוד מוצלחת ולו רק בשל הטעמים המעושנים של "המדורה".

עבור הקינוח, הזמנו פאי אגסים ושקדים המוגש עם גלידה מנוקדת וניל, איכותית ולא מתוקה מדי. פאי האגסים עצמו, שלא נאפה אגב במקום, היה פחות מוצלח לעומת שאר הארוחה. הבצק וגם המילוי היו מעט יבשים מדי, והוא חסר היה את העסיסיות הנדרשת המחברת בין כל המרכיבים. למרות זאת, יצאנו מהארוחה עם טעם של עוד, אולי הטעם הקשה ביותר שאפשר לייצר, ותקווה כי יש עתיד לקולינריה גם מחוץ ל"עיר הגדולה".