כזה עוד לא היה בארץ: בר בסגנון זנזיבר מוקף ים והרים אדומים

קודם כל המלצה - אילת בנובמבר? מהממת. זמן מושלם לנסוע. עדיין חמים, עדיין כיף להיכנס למים אבל אפשר להתהלך בעיר. כן, גם בשעות היום, וכן בלי להתעלף בכניסה לאייס מול. אפשר ממש להנות מהיופי של החופים וההרים מסביב ולעשות קניות בלי מע"מ, בלי יצר ההישרדות הזה שקיים ביולי אוגוסט להיות רק איפה שיש מזגן ולא לצאת עד ספטמבר לפחות.

ובהמשך להמלצה הזו, הנה תיאור שאני לא אוהב על מקומות בעיר הכה חמודה הזו: "מקום שמרגיש כמו תל אביב". אני לא רוצה מקום תל אביבי באילת. אני רוצה מקום אילתי שמשמר את האילתיות והוא נהדר בפני עצמו בלי השוואות לאחרים ואחרות. וצריך לומר, באזור הטיילת, איפה שהתיירים, אין ממש בר כזה. כלומר, לא היה, עד שנפתח עכשיו "זנזי".

הזנזי הוא בר שנפתח על ידי אנשים שיודעים להקים מקום. זיו שני, הבעלים, הוא איש שיודע לעשות מקומות שויים - וויסקי א גוגו, TLV. מקומות שבליין שמבין עניין שומע עליהם, ישר מסתקרן לגבי מקום חדש של האיש. מקום כמו הזנזי היה החלום של שני הרבה זמן. הוא אוהב את אילת והרגיש שחסר בה מקום שירים לעיר, שיביא מגניביות, אוכל טוב וייב שמח, מול הנוף האדיר של העיר הזו.

אז עכשיו הוא מחלק את הזמן שלו בין אילת לתל אביב כדי לעשות בדיוק את זה. מקום נוסף שלו שממש מתחבר באווירה לזנזי זה השלוותה. בר עצום ממש מול הים שנהיה האבא והאימא של מקומות מול הים. מקום שהביא מגניביות וכיף, וניצל מעולה את המיקום שלו, וזה גם הדבר הראשון שתופס את הבאים בשערי הזנזי - המיקום.

הוא נמצא במה שקרוי הספירלה, המבנה העגול שאחרי הגשר שפעם היו קופצים ממנו. היה פה פעם מועדון בשם הספיראל ואחר כך אקסייט, אבל שניהם היו מקומות סגורים. והנה הזנזי עושה דבר נכון ומשאיר את המרפסת הענקית פתוחה, נותן וייב של רופטופ וממש מרגיש כאילו הארכיטקט של המבנה העגול חלם על מקום כזה: ספוט בלייני שפונה לנוף המהמם של מפרץ אילת, מרוויח מהבריזה המושלמת וגם נותן בראש מבחינת דרינקים, אוכל ושמחה.

המקום

השמח מתחיל מהעיצוב שבהחלט מזכיר את השלוותה - גופי תאורה בסגנון עצים, בר גדול במרכז, 130 מקומות ישיבה שנעים מכורסאות לשולחנות גבוהים לכל רצון של ישיבה, רביצה או הישפכות. בסופי שבוע כשמלא פה, יש גם עומדים ויש גם רוקדים, כי המוזיקה שמחה. פופ לסוגיו אב גם ליינים מתחלפים. ביום רביעי, למשל, יש ליין מגניב במיוחד של מוזיקת שנות ה-80. לרקוד עם דרינק מול הים זה בדיוק מה שהאבות המייסדים של A-ha חלמו עליו כשכתבו את טייק און מי.

הדרינקים

טובים ונכונים. יש המון יין, ובירות מהחבית וקוקטיילים נעימים. לא קוקטיילים שהמציאו במיוחד עבור הזנזי עם הגזמות של טעמים. אלא הרבה קוקטיילים קלאסיים שפשוט עשויים נכון: נגרוני מצוין, פאלומה מדוייקת ואספרסו מרטיני שווה ממש. כל אחד בא בכוס המתאימה לו ובמיקס הנכון.

כמו כל בר עם סטייל, גם פה יש אוכל משודרג, הווה אומר לא צ'יפס וטוסטים. מקום כזה יפה רק צריך שהדרינקים והאוכל לא יהרסו, ושלא יהיו כמעט. והזנזי עושה את זה ואף יותר. יש פה מנות שאשכרה בא לטעום שוב.

האוכל

את התפריט בנה קובי רווה, שף מקומי שעבד במוסדות כמו "פאגו פאגו", ובימים אלה מבשל במסעדת סולו. רווה בנה תפריט על בסיס דגים וחלבי, כדי שהוייב יהיה כשר, גם אם פתוח בשבת. הטאקו טונה, למשל, הוא אחלה מנה רעננה: שלוש קונכיות טאקו קטנות עם דג נא ומעין סלסה קצוצה (60 שקלים), היה כה טעים אפילו לטועם שלנו שלא אוהב דגים, וזה אומר סחתיין. יש פה גם אחלה פיצות בגודל לשניים (58 שקלים) , למשל - 4 גבינות עם מוצרלה, פרמזן, גורגונזולה, אמנטל ושמנת כמהין.

יש גם סלטים מטורפים דוגמת סלט ענבים ועשבים עם ענבים ירוקים, נענע, פטרוזיליה, שומר וצנוברים קלויים, בתיבול סומק שנותן יופי של קיק לסלט המעניין ממילא הזה (58 שקלים).

הקהל

הקהל פה מגווון ממש. יש אילתים שמספרים כמה לא היה מקום כזה שמביט על הים ומשתלב איתו נהדר. יש תיירים, כרגע בעיקר של תיירות מקומית, שזה אלמנט נחמד לישראלים אבל מבאס מבחינה ארצית. אילת נפלה בין הקרשים וכבר אין טיסות הנה מחו"ל וכבר לא שומעים אנגלית ברחוב וחבל. מגיע לעיר הזו שיבואו אליה מכל העולם, ליהנות משמש נהדרת כשבאירופה סתיו אפור. שמישהו ישים את אילת שוב על שולחן העבודה כדי להרים אותה לאן שמגיע לה. הנה, כבר יש בר שיכול להגניב את כולם.

זנזי - דרך פעמי השלום 18, אילת