״סיור קולינרי״ זו כבר לא מילה גסה
הצטרפנו לגיל להב, מדריך סיורים קולינריים ומומחה לעיר נצרת, לסיור מודרך וטעים במיוחד בנצרת. שם גילנו עיר חדשה, טעמים נדירים ואיש שהחליט לעזוב את כל מה שעשה בחייו ולעסוק באוכל
לפני הקדמה
הקדמה
אתם חובבי מסעדות, יודעים להעריך אוכל טוב, מידי פעם מבשלים מתכון נחמד שראיתם באינטרנט, ובפייסבוק שלכם יש לפחות חמש תמונות אוכל שצילמתם. אם אתם מוצאים את עצמכם באחת הקטגוריות האלה, בוודאי נתקלם במושג ״סיור קולינרי״ - טיול באזור או מתחם שכולל מסע קצר בעקבות האוכל של המקום או המקומיים.
משום מה, לסיורים קולינריים יצא מוניטין קצת יהיר ומתנשא. הרי למה שנשלם כסף למישהו שיקח אותנו לסיבוב במקום, בו בכל מקרה נצטרך להוסיף עוד כסף על האוכל? חיפוש קצר בגוגל ונוכל לחוות את אותה החוויה ללא עלות נוספת. אז זהו, שלא ממש.
נקודת מפגש + גיל
הגענו לנצרת ב- 08:00 בבוקר. נקודת המפגש הייתה באיצדיון עירוני נטוש, כבר תפאורה טובה להתחיל יום במקום ששונה לחלוטין מהמציאות העירונית בה אנו חיים. הגענו מלאים בדעות קדומות על המושג ״סיור קולינרי״: תיירותי, לא מעמיק, לא מתחדש ולא מחדש. ואז הגיע גיל. אומרים שכשרואים שף שמן - מאמינים לו שהוא עוסק באוכל. כשראינו את גיל עם כובע לבן רחב שוליים, מצלמת ריפלקס בהצלב וחיוך גדול על הפנים, הבנו שהיום הזה הולך להיות הכל חוץ ממשעמם.
הוא החליט לעזוב עבודה שמכניסה כסף טוב בשביל ללכת אחרי החלום - למצוא את הביס המושלם. האהבה לאכול הייתה שם תמיד, והכל התחיל מאמא. בתור ילד בן 5 הוא ידע בדיוק לומר האם היא קצצה את הבשר של הקציצה עם סכין או במטחנה, וכשזה לא היה לטעמו הוא פשוט לא היה אוכל. הוא הקים וסגר 2 מסעדות לבישול ביתי בתל-אביב אבל הרצון להריח, לטעום ולשתף - לא עזב אותו מהעולם. היום הוא הבעלים הגאה של העסק שהקים: "גיל להב - סיורים קולינריים", שם הוא חולק את הממצאים הטעימים שלו עם כל מי שמוכן לטעום ולשמוע. אנחנו לגמרי היינו מוכנים.
אחרי הכרות ותיאום ציפיות, התקבצנו במעגל קטן ושמענו על ההיסטוריה של המקום. כשמגיעים לעיר שלפי הברית החדשה הייתה ביתם של ישו, מריה אמו ויוסף אביו, קשה לסייר ברחובות ולא לדעת מה הסיפור שעומד מאחוריהם: למה חלק אומרים נצרת (במלעל) וחלק אומרים נצרת (במלרע), מה האג׳נדה של ראש העיר המכהן ומה הבעיה הגדולה ביותר בעיר. זה אולי נשמע לכם איזוטרי, אבל ככל שהסיור נבנה כך מבינים את השפעת החברה על האוכל, ולהפך.
תחנה ראשונה: החומוס של עימאד
טקסט + תמונת מג'ימיקס
חומוס? ב-08:30 בבוקר? התשובה היא כן, ואם אפשר כל בוקר עד לסוף חיינו, נשמח. אנחנו רגילים לשמוע אנשים אומרים ״החומוס הכי טוב נמצא ב..״ או ״אין על החומוס של..״ מעולם לא התווכחנו, איש-איש וחומוסו יחיה. אבל כשטעמנו את החומוס החם של עימאד, הבנו שהגענו למקום הנכון. להב הכניס אותנו לסיור מאחורי הקלעים, היכן שנמצאים עשרות מג'ימיקסים שעובדים וטוחנים חומוס חם וטרי מגרגרים בולגריים, שזה כמעט כמו להגיד "חומוס בלאדי" - הכוונה היא לגרגרים קטנים וחלקים עם טעם ייחודי שלא מוצאים בכל חומוסייה. לפתוח את הסיור הקולינרי בכזה ממתק, איך אפשר להמשיך ולקלוע בול גם בהמשך? ביס אחרון, השתדלנו בלי פיתה כדי לא להתמלא, והמשכנו הלאה.
תחנה הבאה: המפעל של טחינה אל-ארז
טקסט + תמונת משאית אל ארז
לא הספקנו לצאת מהחומוס וקלטנו תוך רגע שכל העוברים ברחוב הקטן מברכים את גיל לשלום. "מה שלומך יא זאלמה?" והוא עונה בחיוך: "הכל טוב יא עייני", נעצרים לידו, מספרים לו מה האישה הכינה לאכול ושהוא תמיד מוזמן. אם לא היינו יודעים אחרת, היינו אומרים שהוא רץ לראשות העיר.
נסיעה קצרה באוטו הביאה אותנו לפתחו של מפעל הטחינה המפורסם "אל-ארז". הפרסום הגיע - כמובן - מכתבת הטחינה המפורסמת של רפי גינת ב"כולבוטק", שם נבדקו 16 מותגים של טחינה גולמית שכולן נשלחו לבדיקות מעבדה בארץ ובחו"ל ואת התוצאות השוו למה שמצוין על האריזה. טחינת אל-ארז הוכתרה בתור הטחינה הבריאותית והאמינה ביותר מבין כל הנבדקות.
נכנסו למפעל ענק עם ערמות של טחינה ארוזה למשלוחים בארץ ובחו"ל, ומכונות בסדר גודל שעוד לא פגשנו. מסתבר שגרגירי השומשום עוברים לפחות 7 תחנות לפני שהם הופכים להיות ממרח הטחינה שאנחנו מכירים. לצערנו, הגענו בדיוק ביום בו המפעל עבר ניקוי יסודי לקראת חג הפסח - מה שלא הפריע לנו לשבת עם בעלת המפעל, אישה ערביה שנאלצה לקחת את המפעל תחת חסותה לאחר מותו הפתאומי של בעלה. הסיפור המרגש, האירוח המלכותי והאנקדוטות המעניינות שלהב הכניס לשיחה, גרמו לנו להרגיש כזה חיבור שהפכנו להיות הנציגים הטובים ביותר של הטחינה. ולא שכחנו לקחת גם שקית עם חלבה בטעם וניל.
התחנה הבאה והבלתי נשכחת: איטליז שטוואי
טקסט + תמונת מחבת
לכל הצמחונים והטבעוניים - אתם יכולים לדלג לתחנה הבאה, הגעתם למקדש הקרניבורים. וכך, כמו בשיח על החומוס, כל אחד בטוח שהוא מכיר את מוכר הבשר הטוב ביותר. גם כאן, התפלאנו - למה ללכת לאיטליז באמצע הסיור? הרי אחרי הכל מדובר על ויטרינות עם בשר חי, אפשר להתפעל מהסדר והניקיון, אבל.. רוצים לטעום. ושוב להב הפתיע: הגענו לאיטליז שטוואי שמנוהל על-ידי כמה דורות של אותה משפחה, כל בן מתמחה בתחום אחר. וכמו בכל "שואו" טוב, הלכנו להציץ מאחורי הקלעים, שם הכין לנו אחד הבנים קבבים קטנים מתערובת הבשר שהוא הכין בו ברגע: בשר טלה, צנוברים, מלח פלפל ופטרוזיליה. כמה פשוט, ככה טעים: על מחבת חמה בחדר אחורי התמוגגנו מבשר שפשוט נמס בפה ורק רצינו עוד.
גבינות + תמונת לבנה
משפחת שטוואי מגדלת את הטלאים, הכבשים והעיזים בדיר בין הנקיים והיפים בעולם בכפר איכסאל הצמוד לנצרת. בדיר יש גם מחלבה מודרנית שמייצרת גבינות נפלאות שנמכרות באיטליז. כמו בעל הבית פתח להב את המקרר והוציא לנו לבנה עיזים לטעימה. לא זכור לי מקום שמכר או מותג מהסופרמרקט שמייצר לבנה בכזה טעם מאוזן וטעים. המחיר של הגבינות מפתיע כמעט כמו הטעם: ליטר יוגורט עולה 18 ₪, קילו לבנה עולה 30 ₪ וליטר חלב עיזים עולה 12 ₪.
חומוס - צ'ק, בשר - צ'ק, גבינות איכותיות - צ'ק, לאן עכשיו?
תחנה רביעית: ממתקי הידידות
טקסט + תמונת ויטרינה
12:00 בצהריים, אין ספק שהגיע הזמן לאכול משהו מתוק. אם צ'רלי מממלכת השוקולד היה מגיע לנצרת יחד איתנו, אין ספק שהוא היה עושה הסבה מקצועית לממתקים ערבים. ואכן התצוגה הייתה מרשימה: כנאפה, רחת לוקום, עוגיות, בסבוסה עם תמרים, עוגות סולת, מעמולים והריח, אוי הריח. לפני שהספקנו פיזית להתיישב על הכיסא ולהזמין כוס קפה כבר דחפו לנו ליד מאפה ספוג בשמן וסחלב שנזל בין האצבעות - סימן שצריך לאכול אותו מהר. להב מחליף נשיקות עם בעל הבית ופותח לנו את הדלת להיכל הכנאפה, שם מראים לנו שלב אחרי שלב איך מכינים את הפלא הכתום הזה ואפילו קיבלנו טיפ איך להכין בבית.
שניה של מנוחה + תמונות כנאפה
שניה של מנוחה עם כוס קפה וכנאפה גורמת לנו להיזכר שהיום הזה התחיל בכלל בשעה 08:30 עם חומוס חם שהבטחנו לעצמנו שנחזור אליו לקראת הצהריים.
תמונה: כנאפה שלב 2
הדרך לכנאפה 3
תחנה הבאה: אל סעאדי מחמוד ירקות
טקסט + תמונת ירקות
אמצע נצרת, כל כך הרבה ריחות ומסעדות מסביב ואנחנו עוצרים בחנות ירקות. מסתכלים על גיל בפליאה: למה דווקא? והוא מחייך את החיוך השובב שלו מתחת לכובע, נשען על דלעת בשיא גודלה ומסביר: "זה הכל בלאדי: יש כאן פירות וירקות שגדלים ללא השקיה וריסוס, נמכרים אך ורק בעונתם, טעימים וגם מאוד בריאים". למצוא חנות ירקות עם סחורה ללא שיבוט ו/או הינדוס גנטי זה לא עניין של מה בכך. ואז התחיל סבב הטעימות המשגע: תפוז, תות ובעיקר עשבים שהם המלכים במטבח הערבי: עולש-בר, עקוב, וחצילים קטנים וסגלגלים.
לאן המשכנו
ביקרנו בתחנות נוספות בטיולון שלנו, ב"קפה מאמא" עם סיפור אקטואלי מרתק על מאבקי כוחות פוליטיים בעיר, בכנסייה אורתודוקסית יפהפייה בכיכר מרכזית ובמסעדת "תישרין" שכבר נכתב עליה רבות.
בכל נקודה בדרך הרגשנו שהגענו ל"גולת הכותרת" של הטיול, שזה המקום עליו נדבר כשנספר על החוויה. שאכלנו את החומוס הכי טוב, את הכנאפה המשובח ושלא נזכיר את תפוזי הבלאדי הנפלאים כדי שהם יישארו הסוד שלנו. יחד זאת, אפשר לומר שכל היום הזה הכין אותנו לארוחת הערב. לא ברור איך היה לנו מקום בבטן, לא ידענו שיש לנו קיבולת שכזו, אבל זה קרה.
תחנה אחרונה בהחלט: מסעדת דיאנה
טקסט דיאנה + פאוזי + סיום
מסעדת דיאנה, כמו השף דוחול ספאדי, הפכו למותג העיקרי של העיר נצרת. לאחר כמעט 40 שנות פעילות קולינרית שמושכת תיירים ומקומיים כאחד, החליט דוחול שהגיע הזמן לעבור ללוקשיין חדש ורחב ידיים, שם הוא ממשיך לבשל תפריט ערבי-מסורתי עם מנות חדשות שהצטרפו לתפריט. אלו שביקרו בדיאנה בוודאי יודעים על איזו איכות של חומרי גלם מדובר. אלו שהיו שם לראשונה, ממש כמונו, הופתעו לגלות את הטריות ואיכות האוכל שהוגש: בשרים, דגים, פירות-ים וסלטים ממכרים שרק מהם אפשר ליצור ארוחה שלמה. בצורה "צנועה" אפשר לומר, אותנו שבה סלט עולש-בר עם יוגורט חמים, שמן זית ושיני שום אפויות. מה צריך יותר מזה?
את היום סגרנו ב"פאוזי עזר אין", בית הארחה עליו המליץ להב בחום - מבנה עתיק ויפהפה שהיה שייך לאחד מעשירי נצרת עם תקרות גבוהות וציורי קיר מהפנטים.
אז תשכחו מכל מה ששמעתם על סיורים קולינריים עד עכשיו - מדובר על חוויה יוצאת-דופן, מסקרנת וטעימה שתיקח אתכם למחוזות חדשים של טעם וריח. ואל תשכחו להרים טלפון לגיל להב, הוא בדיוק האדם שאתם רוצים שיהיה אתכם ביום שכזה.