כריך, פסיכולוג, שוקולד, התקף חרדה: הצצה מבפנים לבית הקפה של שורדי קיבוץ רעים

קשה ממש לראיין את רעות קרפ, הבעלים של קפה עוטף רעים החדש שנפתח בשכונת פלורנטין בתל אביב. פרט לכך שהיא כל הזמן צריכה לסדר משהו כי המקום רק עכשיו נפתח וחבלי לידה וכל זה, כל הזמן באים אנשים ואומרים לה שכל דבר שהיא צריכה שתבקש מהם, ומוסיפים שאיזה כיף שהיא פתחה את המקום, ואפילו זורקים בסוף תודה.

"הקהילה פה מהממת," רעות מסכימה,"לא יודעת להסביר את זה אבל יש פה תקווה, אנשים מקסימים שנותנים תחושה של בית. לא חשבתי שזה מה שיקרה עם הבית קפה הזה. אני בסך הכל רציתי להנציח את דביר ואת השוקולדים שלו".

דביר זה דביר קרפ, מי שהיה הבעלים של "שוקולדקפה" בקיבוץ רעים, בית קפה שהתמחה בשוקולדים השווים שדביר יצר. רעות הייתה אישתו ועבדה איתו בקפה כשש שנים, בעיקר כאחראית על התחום הפיננסי, כשבשלב מסויים עזבה גם את זה ועברה להיות אחראית התחום הפיננסי של הקיבוץ, ודביר המשיך לנהל את בית הקפה יחד עם חברו אורי. כמה חודשים לפני השבעה באוקטובר רעות ודביר נפרדו. באותה שבת שחורה שלושת ילדיהם של בני הזוג היו בחזקתו של דביר, ורעות עשתה סוף שבוע אצל חברה ביהוד.

"בוא רגע, אני רוצה להראות לך משהו", היא אומרת לי, ואנחנו הולכים ליצירה שתלויה על הקיר בבית הקפה. היצירה, עבודה של האמנית עדי דרימר, מורכבת משיחות של חברי קיבוץ רעים בוואטסאפ הקיבוצי באותו בוקר ארור שהפך לכולנו את העולם. היא בנויה משפט אחר משפט שמתעגלים לכדי ספירלה. המשפט השלישי שם הוא של רעות: "'דחוף דחוף לבית של דביר, דריה ולביא לבד. דביר נרצח דחוף בבקשה". דריה ולביא הם הילדים של רעות. בתה השלישית הייתה אצל חברה. דביר ובת זוגו סתיו קימחי יצאו עם סכין וגרזן כדי להגן על עצמם מהמחבלים שנכנסו לבית, ונרצחו באכזריות לעיני ילדיהם. איכשהו, המחבלים שנכנסו לחדר שהיו בו הילדים החליטו לא לפגוע בהם, ומיד כשהם יצאו דריה כתבה לרעות 'אבא נרצח'.

"מאותו רגע הייתי שלוש שעות בהודעות עם הבת שלי, דריה. במקביל כתבתי לחברי הקיבוץ כשהבת שלי על ספיקר, ואיכשהו היא הדבר המשני באותו יום. אימא שלי שם, בתים עולים באש, ואני רק מנסה לארגן שמישהו יגיע לעזור להם שם. רק הרבה אחר כך הסתבר לי שההודעה הזו שכתבתי וביקשתי שמישהו יגיע לבית דחוף, העירה את חברי הקיבוץ. הם פתאום הבינו שיש רציחות, פתאום כולם נעלו דלתות. בזכות זה הגיע בחור מהקיבוץ לבית ונשאר עם הילדים".

ככה חלף היום, ורעות, כפי שניתן לצפות, נעה בין להיות שבורה ללהיות חזקה בשביל הילדים. ולאחר שהילדים היו במקום בטוח ואפילו לא החלו לעכל את האסון היא נאלצה למצוא בית חדש, למצוא מטפלים, ובאופן כללי להתחיל לאחות את השברים, כשבמקביל העבודה שלה נפסקה גם היא. " הבינו שאני לבד עם הילדים ושאין מה לנהל את הכספים של הקיבוץ. אני עצמי עוד לא אסופה איך אני אהיה אחראית על משהו?"

דקה נסיעה מהתקף החרדה הקרוב

חוץ מהנפש הפגועה, רעות גילתה שבית הקפה של דביר צריך כסף. גם הוא נסגר כמובן, כמו כל דבר באזור, אך בנוסף היו לו חובות שהיה צריך לשלם. יחד עם שותפו של דביר, הוקם הדסטארט במטרה לגייס כספים שיכסו את החובות, והוא היה להצלחה עצומה. "ההתעסקות עם ההדסטארט נתנה לי קצת אוויר, אבל לא רציתי לחזור לבית קפה", היא מספרת. ואז, שלושה חודשים לתוך כל הבלגאן, הגיעה הודעה מתמיר ברלקו, הבעלים של ארקפה עם רעיון - רשת בתי קפה ליישובים מהעוטף עם מוצרים מהעוטף, שמנוהל על ידי אנשים מהעוטף ועובדים בו אנשים מהעוטף - כולם פונו מבתיהם שחלקם נהרסו כליל, כשההכנסות הולכות לבעלי בית הקפה מהעוטף, לא לקיבוץ ממנו באו. "אני ציוני," מספר ברלקו, "וכשהדבר הזה קרה רק ניסיתי להבין איך אני יכול לעזור. כמו כולם עשינו מה שיכולנו, אבל ממש רציתי לתת לאנשים חכה. ואז עלה הרעיון הזה".

בית הקפה הראשון נפתח בשרונה והוקדש למושב נתיב העשרה עם ריבות מאוכמניות ופטל שהם מגדלים וכריכים מתפוחי האדמה שמגדלים שם גם כן. הסיפור של שוקולדקפה הבהיר לתמיר מה צריך להיות המקום השני שייפתח. "כשתמיר פנה אלי לא רציתי בהתחלה. אבל הוא שלח הודעות, ונסחפתי", מספרת רעות. "ראינו כמה מקומות, עד שמצאנו את הלוקיישן בפלורנטין. הקו של המקום היה לי ברור - אני רוצה להנציח את דביר ואת השוקולד שלו".

אז היא עשתה פגישות עם תמיר, הם העלו רעיונות, תיכננו, ובכל התהליך רעות חשבה שהיא באה בכלל להיות מארחת, להכין את השוקולדים של דביר, וזהו. ואז אמרו לה שהיא צריכה להיות עם עיניים על המקום. "דימיינתי מה קורה ביום שאני מחליטה שלא, שזה לא מתאים לי, שאני לא הולכת על זה, וראיתי עצמי משתגעת. ממשיכה את היומיום של פגישות עם מטפלים וטיפול בילדים שעברו את הדבר הנורא מכל. אבל אם אקח את המקום, יהיה לי במה להתעסק, יהיה מה שימלא אותי. יכולתי לעבוד בפיננסים, אבל פה אני יכולה להיות שכירה במקום של עצמי, ואני מחליטה מה הזמנים שלי. אם עכשיו הילדה שלי מתקשרת ואומרת 'אימא אני בהתקף חרדה', אני עולה על האופניים ודקה אני בבית".

ואיך דואגים שהשוקולדים יצאו כמו של דביר?

"בתקופת הקורונה הכרחתי את דביר לכתוב את המתכונים שלו. כשהחלה ההנצחה של פועלו, נתנו את המתכונים לשוקולטיירים, הראשונה הייתה איקה כהן שנכנסה לפרוייקט כל כולה. היא הבינה את גודל השעה ואת הפרוייקט המרגש, וזה נתן לה להרגיש שבעזרת הכישרון שלה היא יכולה לעזור לנו להחיות את פועלו של דביר. כולם רצו לעשות משהו, והיא ראתה שצריכים אותה ממש. דייקנו איתה את המתכונים ואת הטעמים של דביר. היא לא יודעת מה היה הטעם המדויק של כל פרלין, ואני ובר, אחות של דביר, טעמנו ופיצחנו כשבמקביל איקה נתנה טיפים של מרקם וטעם. השוקולדים שלה מאוד אחרים, והיא גילתה גדלות נפש שלא ראיתי מימיי. היא הורידה אגו לגמרי ועשתה הכל בשביל לעזור- ייעוץ של טמפרטורות במקרר, דברים שלא ידעתי אפילו שקיימים. היא נתנה לי יד והלכה איתי את המסע. בהמשך היא שידכה לי את וארד מואנה,שוקולטייר מפקיעין שגם שם חוטפים אש ומלחמה, והוא גם בא עם אפס אגו. ישבנו שלושתנו כי דביר איננו, והמתכונים שלו הוחיו אחד אחד. אם הם לא היו מייצרים אותם, הם היו הולכים לפח".

רעות מפסיקה רגע את הראיון ואני הולך לדבר עם צוות בית הקפה הפלורנטיני. מנהל המשמרת מקיבוץ אורים, אח של הברמן נחטף והוחזר מהשבי, ועובד נוסף חטף כדור בכתף כשנמלט מהמחבלים. בעמדת השוקולדים עומדת עפרי בת ה-16, שאחיה הגדול נרצח באותו יום נורא. סביב צווארה שרשרת עם דיוקנו. כאן בתל אביב היא הולכת לטיפול אבל עדיין לא מרגישה שמצאה את המטפל שאליו היא מתחברת. אולי, היא מודה, היא עדיין לא מוכנה לשיחות. בספטמבר היא מתכננת לחזור לרעים. "תל אביב נחמדה אבל אני לא מבינה איך מגדלים פה ילדים. אני גם לא בטוחה שאני רוצה לחזור הנה. לפני שעברתי הנה מחוסר ברירה הייתי בטוחה שאעבור לכאן בגיל 21 בערך, אבל המגורים פה שבאו ככה קצת הורידו לי, אז נראה מה יהיה".

תכף אשוב, הלכתי לעוד פגישה עם פסיכולוג

אני טועם פרלין דבש וקינמון שמסתבר שהוא הבסט סלר כאן. בצדק. הצורה הפירדמידית יפהפייה, המילוי קרמי, מתוק אבל לא מדי, עם טעמים שמתפוצצים בפה ומשתלבים נהדר עם השוקולד לבן שעוטף הכל. אני טועם גם פרלין קרם קוקוס בציפוי שוקולד מריר, ואומר שהקוקוס קצת מרגיש קרמלי. עופרי אומרת שנכון, זה טעם שהוא עוד בבדיקה. רעות מצטרפת ומספרת שהיא בכלל רצתה שיהיה ציפוי שוקולד חלב אבל השוקולטיירים אמרו לה שעדיף מריר כדי לאזן המתיקות, ומזל שהיא הקשיבה להם.

חוץ מהשוקולדים יש כאן המון מוצרים שמגיעים מהעוטף - יינות של יתיר מתל ערד, בירות של איזיס ממושב דקל בנגב המערבי,  ממרחים של הללויה מעין הבשור, וגבינות שמייצרים בבארי. הממרחים והגבינות גם ממלאים את הכריכים שאת המתכונים שלהם יצרה רותי רוסו שעשתה למקום גם ייעוץ קולינרי. על הקיר עבודת מתכת בחיתוך לייזר של תל ג'אמה שנשקף מהקיבוץ. רעת מסבירה לי שלרבים מחברי קיבוץ רעים יש קעקוע של התל הזה, כשלפתע עובר במהירות אופנוע וגם היא וגם עופרי נלחצות. עופרי מספרת שהייתה רוח כשהיא הייתה בבית ספר והרעש של הרוח נשמע כמו אזעקה. "אנחנו רגילות לצבע אדום, לא לאזעקות", מסכמת רעות. כשעופרי צריכה ללכת לרגע, רעות שמה שלט שעליו כתוב "מצטערת, הלכתי לעוד פגישה עם פסיכולוג, אחזור בקרוב". אני צוחק. פעם ראשונה שאני רואה איזו בדיחה, גם אם קלה, שקשורה לעניין. רעות מחייכת "תצחק, זה טוב. זה בין כה מה שקורה. רוב הזמן הולכים לפסיכולוגים, אז זה רק מתאים שיהיה כאן השלט".

היעד הבא: קריית שמונה

רעות  כל הזמן עם עיניים על המקום. כל הזמן מביטה לצדדים, מסדרת בקבוקים, רואה מישהו מכניס עוגה לתנור לא כראוי ומתקנת אותו.

זה מרגיש שלהיות מנהלת מקום זה תפקיד שיושב עליך בול

"אחרי השבעה באוקטובר אין בך פחד. אתה מרגיש כאילו אתה יוצא מעצמך ורק עף על החיים".

תמיר מספר שהקפה הזה הוא האחרון שמיועד להיות בתל אביב, או בכלל באזור שאינו הצפון או הדרום. "פנו אלי מכל הערים - בת ים, ראשון לציון, רחובות. כולם הציעו מקומות של העיריה, בלי שכירות או שכירות מופחתת, רק שנבוא. עפו על הרעיון, אבל אני לא רוצה. אני רוצה עכשיו לפתוח מקומות בקריית שמונה, בשדרות. בדיוק עם אותו רעיון - מוצרים מהאזור, הנהלה ועובדים מקומיים". הוא מספר לי על קבלן שממש עכשיו הקים מקום של הופעות בקרית שמונה. "מתוך ההרס תבוא צמיחה, תבוא תקומה", הוא אומר באופטימיות

אז אחרי שהחלמת את התושבים, תלך להחלים את האזור

"זה יפה. אני אשתמש בזה"

בחוץ מתיישב זוג שפעם מזמן גר ברעים ובא עכשיו לחגוג יומולדת. משפחה עם ילדים קונה יין וגבינה ומתיישבת בגן שעשועים הסמוך על מחצלת שניתן לקחת במקום.

אשכרה קהילה נוצרה כאן.

"זה כמו ההודעה ששלחתי לקבוצת הקיבוץ באותו בוקר", אומרת רעות. "אני רק שלחתי הודעה, לא רציתי שיידעו שדביר נרצח אלא שמישהו יבוא לסייע, וההודעה יצרה גלים. ככה גם המקום הזה. אני רק רציתי להנציח את דביר, רציתי לעשות לביתנו, ויצא מזה מקום שמחזק את כל השכונה. אנשים מהאזור אומרים לנו תודה שעשינו להם את המקום הזה".

עוד מישהו עוצר אותנו, מתעניין, יד מונחת על כתף. אני לא יכול שלא לחייך. זה קטע. אני מרגיש כאן אחווה שלא חשתי כבר הרבה זמן. ממש מרגישים רעות. "רעים", רעות עונה לי בחיוך.