איך זה מרגיש לחזור לאכול במסעדה אחרי שנה?

כבר בחנייה הפרפרים מתחילים לקפץ לי בבטן. קצת כמו לפני דייט ראשון, אני קודם כל מקווה לא להתאכזב ומזכירה לעצמי להתנהג בטבעיות קולית גם כשתונח על השולחן מנה מצולחתת לעילא אחרי כל כך הרבה חודשים של כלים מתכלים ממשפחת הטייק אווי. אני לבושה חגיגי כמעט כמו לבת מיצווש של עצמי, כולל עקבים ואייליינר, ובכניסה למסעדת נינה ביאנכה, אני מגלה שאני ממש לא לבד.

השעה 20:30 וכמעט כל מי שהזמין מקום לסרוויס ערב במסעדה שחזרה לארח אחרי קרוב לשנה, התקשט והתייפה לכבוד המעמד והיציאה מהטרנינג שליווה אותנו בערך ממרץ אשתקד. רק השלט הגדול בכניסה שמנסה להשתלב בצמחייה המושקעת אבל צועק בקולי קולות "עמדה לחיטוי ידיים", מחזיר למציאות המבאסת ומזכיר שבכל זאת מגיפה עולמית וכל המשתמע מכך. המשתמע מכך הוא תעודת מחוסנים שאנחנו מתבקשים להראות בכניסה כדי לפסוע לתוך המסעדה. אני מנסה לשים בצד מחשבות על חלוקת המדינה למתחסנים ולא מתחסנים ומה הולך להיות כאן עוד כמה חודשים, עוטה על פני לוק אסקפיסטי ונכנסת לעולם שבו מומרות הדאגות בחלבונים ופחמימות.

מרגע שצועדים פנימה, למרות המגבלות והמסיכות, הווייב חגיגי ושמח. המארחת מחייכת מאוזן לאוזן, ברכות ערב טוב מפי המלצרים מפוזרות לכל עבר, וברקע מוזיקה שמחה שתהפוך בהמשך לשמחה עוד יותר. למרות שמדובר בשעת הסרוויס החזקה ביותר, לא כל השולחנות מאויישים. זה נראה כמו סתם ערב חלש במסעדה שאולי תכף תתמלא, אבל המלצרית מסבירה שהשולחנות ישארו ריקים בהתאם למגבלות התו הירוק, ולא משנה כמה גבוה יהיה הביקוש. במילים אחרות - ככה תראה מעתה מסעדה מלאה ואולי מתישהו בהמשך הערב נתרגל לכך. ריקים או לא, לפחות יש תחושה של מקום בילוי עם אנשים שהולכים ממקום למקום, ואוכל ותזוזה. אם השולחנות הריקים לא היו שם - זה היה מרגיש כמו אולם שמחות גדול בעיצומו של אירוע ממש קטן. הקיץ של אביה סטייל.

הדילמה הראשונה שעולה היא מסיכה או לא בזמן שיחה עם המלצרים שעוטים מסיכה (כולל כיסוי האף) ומקפידים על כך במשך כל הערב. יש משהו נורא מוזר בלשבת בלי מסיכה ולחגוג את החיים, ואז, רגע אחרי, לעטות שוב מסיכה ולנסות בסבר פנים מנומסות לא לשאוף חיידקים תוך כדי קבלת המלצות מהמלצרית. ואז - שוב להוריד את המסיכה, לקפל ולהכניס לכיס. אבל מוזר היא כנראה תופעת הלוואי הטבעית ביותר של התקופה המטורללת הזו, וזה מחיר נמוך לשלם אחרי חודשים של התמכרות לפיג'מה ותזונה על בסיס משלוחים.

מספיק להביט על דילוגי האיילה הפוטוגניים בשביל להבין שהמלצרים בהתרגשות שיא. "אני כאן משמונה בבוקר, מכין את השולחנות, מנקה, מפלש ומכין את המסעדה לאורחים", מספר המלצר בהתרגשות. "וואי, אתה בטח מותש לאללה", אני משתתפת בצערו. "מה פתאום, אני כולי באדרנלין והתרגשות. זה ממש כמו לפתוח מקום חדש". הוא מחייך אבל באמת מחייך, לא סתם בשביל הנימוס, ומקפץ בקלילות לשולחן אחר. המלצרית שמגיעה אחריו מספרת על מנות מומלצות בהתלהבות של מישהי שטעמה אותן ממש הרגע. מסתבר שהיא באמת טעמה אותן, אמנם לא כרגע אבל כמה שעות לפני. "לא מספיק שפתחנו את המסעדה מחדש, התפריט השתנה ונוספו לו כמה מנות חדשות שטעמנו היום בצהריים והיה ואוו", היא מספרת על פיצת שוק עם אריסה ורסק וביצה רכה, ואיכשהו נשמעת מאוד אנרגטית למרות שהמסעדה כעת בתפוסה מרשימה ויש רק 4 מלצרים במערך השירות. פיצת השוק מגיעה עם בצק תפוח ונפוח, חריכה שחרחרה של אפייה מדויקת,  והיא כל כך טעימה וממלאת את הפה בטעם של בצק מתקתק ואלסטי, חריפות עדינה וחלמון נוזלי שרק מחכה לטבילה של השוליים. ככה זה מרגיש לאכול פיצה ישר כשהיא יוצאת מהטאבון ולא מתוך קרטון שלפעמים, אבל רק לפעמים, מצליח לשמור על החום, אבל על הפריכות הוא אף פעם לא חומל.

מלצר שני מחליף לנו סכו"ם. 4 מלצרים סה"כ לכל המסעדה, אבל הכל עובד נהדר. המנות מגיעות בזמן, המוזיקה עולה הילוך, עוד קצת יין, ועוד קצת שיחה עם המלצרים ואנחנו מבינים שלא רק אנחנו התגעגענו. המלצרית הכי וותיקה, כבר שנה וחצי בנינה ביאנכה או שנתיים וחצי אם לוקחים בחשבון את שנת הסגירה, ניסתה לעבוד כמזכירה בזמן שהמסעדה עבדה רק במשלוחים, אבל וואו, היא סבלה, ממש סבלה, לדבריה, ורק חיכתה לפגוש אוכל ואנשים. בעוד שבוע אולי תחזור להתגעגע לקצת חופש מדרישות והעדפות תזונתיות איזוטריות עם או בלי גלוטן, אבל בינתיים היא מתרגשת ומוציאה מעצמה חדוות אירוח שאגרה במשך כמעט שנה, ואני לגמרי איתה.

כראשונת הדוכסים אני חותכת באלגנטיות את הדניס פריך העור ועורמת על המזלג בעדינות גם כרישה קונפי שהיא כרית רכה של עונג. הביס טעים ממש ולא מסגיר את העובדה שחלק מעובדי המטבח התחילו כאן רק היום. הכל פועל בהרמוניה, קוקטיילים שמשתקשקים מאחורי הבר נותנים קצת מגניב למוזיקה, ובאיזשהו שלב אני רואה מישהי רוקדת במטבח. רוקדת ממש, לא רק זזה עם הקצב. ואז אני מבינה בגוף ובדם ובבלוטות הטעם כמה זה היה חסר לכולנו. לא רק האוכל. הקשר האנושי, האלכוהול, הביחד, לפעול בצוותא, לדבר עם מישהו זר, להיות חלק ממשהו גדול יותר שהוא לא סגר או חרדה קיומית, ובעיקר - לרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל.

נינה ביאנכה - בוסי סנט ג'ורג׳ 9, צומת ביל״וֹ | 08-9480080