יצאו לעצמאות: עזבו מקצוע מבטיח לטובת אהבה קולינרית
הייטקיסט שהפך לחקלאי, סוכנת נדל"ן ואיש משרד הביטחון שהפכו לבעלי פיצרייה ומורה לפיזיקה שפתח יקב קטן. הכירו את האנשים שעזבו מקצוע מבטיח עבור אהבה קולינרית
מקור להשראה, אומץ או פחד אלוהים - איך שלא תבחרו לקרוא לצעד הזה, אתם צודקים. לקראת יום העצמאות ה-69 למדינת ישראל פגשנו ארבעה אנשים שיצאו לעצמאות: עזבו מקצועות מבטיחים כשכירים (עם משכורות יפות מאוד) עבור עסק עצמאי בתחום הקולינריה. לכל אחד מהם סיפור אישי, תחושת שליחות ואהבת אין קץ למקצוע החדש בו הם בחרו.
מהייטקיסט לחקלאי
גדעון בילינסקי עומד בשדות הארוכים במשק שלו בכפר ידידה. הוא שולף גזרים צבעוניים היישר מן האדמה, מנקה מהם את הבוץ ומציץ בחטף לראות מה מצבם של שתילי האספרגוס החדשים. "יש פעולה בעולם התוכנה שנקראת קונטרול F7", הוא מחייך. "כדי לדעת אם פונקציה או קוד עובדים, לחיצה על קונטרול F7 עושה קומפילציה. כך אפשר לדעת אם התכנות עבד. האספרגוס הזה יהיה מוכן רק עוד שנתיים וחצי. אם רק אפשר היה לעשות קונטרול F7 עליו".
בילינסקי (41), כמו שאפשר להבין מהרפרנס שנתן, היה מהנדס תוכנה בעברו. הוא הרוויח נהדר, עבד בחברת הייטק מצליחה שנסחרה בנאסד"ק בחצי מיליארד דולר; אבל תואר שני בהונג קונג בזמן תקופת ההתנתקות בארץ במקביל להתחזקותה הכלכלית של סין עשה את שלו. "אחרי כמה בקבוקי בירה שאל אותי אחד הסטודנטים איך יכול להיות שאדם משכיל כמוני עושה עבודה של סיני. לא ממש הצלחתי להגיב", הוא מספר. "האירועים שהתחוללו בארץ חלחלו, והבנתי שאני לא רוצה לעשות משהו שהוא לא שלי. גם אם אני חותם על משהו ששווה הרבה מאוד כסף – הוא לא באמת שלי".
כשחזר לארץ הבין שזה הזמן לקפוץ למים. הוא חזר למקום בו גדל ולקח את המשק של המשפחה תחת חסותו. עם הלמידה והטעויות הגיעו גם רעיונות לגידולים חדשים, שהפכו עם הזמן לייחודיות שכה מאפיינת אותו ואת המשק. היום, לא תמצאו בארץ שף או מסעדן שלא מכיר את גדעון ואת משק "עלה עלה" שלו. כל יזם בתחום הקולינריה מתייעץ איתו על זנים וגידולים שהוא רוצה שיהיו "ייחודיים רק לו", ורוב הירקות ועשבי התיבול שתמצאו על הצלחות של המסעדות הגדולות בארץ – מגיעים ממנו.
"זה נורא מפחיד. בפעם הראשונה מגיעות חששות: אם אני עושה טעות כשאני נמצא בתוך ארגון גדול, אז תתמוטט החברה - שזו פאדיחה נוראית - אבל היא לא שלי. היציאה הזו לעצמאות מלווה יום יום ברתיעה פולנית כזו בסגנון "לא לעולם חוסן", ושכל הדבר הזה זה לא מובן מאליו. היה לי חשוב להיות יצרני, ואני מרגיש שמה שאנחנו עושים כאן היום הוא סוג של יוזמה ציונית. מי שרוצה לצאת לעצמאות כי הוא חושב שלא יהיו בוסים מעליו עושה טעות מרה. יגמר לו הדלק לפני שהוא יגיע ליעד. יש כל כך הרבה דאגות ואתגרים. וההורות מכה עכשיו, לפני 10 שנים לא ידענו להגיד את זה במילים, אבל כשאתה אומר לילד שלך קח אחריות על החיים שלך ואתה מהווה לו דוגמה – אין דבר יותר עוצמתי מזה".
משק עלה עלה באינטרנט: alehonline.co.il
מסוכנת נדל"ן ואיש משרד הביטחון לבעלי פיצרייה
כשגלי רום-אמסילי (46) ואבי אמסילי (50) חיו בבלגיה, הם התאהבו בפיצרייה שכונתית קטנה שעוררה בהם את האהבה לרומא בכל ביס מחדש. טעם הבצק, חומרי הגלם הייחודיים והאווירה במקום הולידו בליבם רעיון להביא את הקונספט לארץ ולפתוח פיצרייה. עם הנחיתה בארץ השגרה עשתה את שלה וכל אחד חזר לעסוק במקצוע שעזב: היא, סוכנת נדל"ן; הוא, איש משרד הביטחון שנמצא רוב הזמן בנסיעות.
לפני שנה וחצי, ביום שישי שמשי בבית קפה ברמת השרון, הזוג התיישב לקפה של בוקר. "אבי בדיוק חזר מאחת הנסיעות שלו, דיברנו על איך היה השבוע ופשוט ראינו שהנשמה שלנו לא במקום הנכון", משחזרת גלי. "אבי הסתכל עלי ושאל: 'מה עם הרעיון שלנו?' ולמעשה הצית גפרור שלא נכבה עד עכשיו. עוד באותו היום יצרנו קשר עם השף של הפיצרייה האהובה עלינו ברומא, האיש שבגללו אנחנו נוסעים לשם כל פעם מחדש. אבי הבטיח לו שיום יבוא ונדבר ביזנס, והנה מצאנו את עצמנו על מטוס לאיטליה".
וכמו בתסריט של סרט טוב, השניים יצאו לדרך בלי להסתכל אחורה: הם בנו תוכנית עסקית, נסעו לפגוש את השף, קיבלו את אישורו למהלך ויצאו לדרך. "בפגישה דיברנו חצי אנגלית בשילוב של איטלקית שבורה והרבה גוגל טרנסלייט", גלי צוחקת. "הוא אמר שהתנאי היחיד שלו הוא שאבא שלו יסכים. איש בן 40 מבקש את אישור אבא! רק באיטליה".
האישור המיוחל הגיע, אך התנאים גדלו: "תקבלו את הסוד של הבצק ואת ההדרכה ממני רק אם תשתמשו בתנור שלי, בקמח שלי ובמים איטלקיים", הוא דרש. השניים הסכימו להכל והתחילו לשבור את הראש. הם הטיסו אליו גבינות שיטעם ויאשר, ואפילו מילאו שלוש מזוודות בבקבוקי מים מארץ הקודש מתוך תקווה שהם יתאימו לבצק. גלי נסעה לשלושה חודשים בזמן שאבי נשאר עם הילדים ולאחר מכן הם התחלפו. "זו הייתה חוויה מאוד מאתגרת: אישה לבדה בעולם של גברים בתוך מטבח איטלקי. הגעתי עם ביטחון עצמי בשמיים, אבל תוך שניה הבנתי שאני לא מבינה כלום. בחודש הראשון למדתי גם בבית הספר לפיצה-יולו; מבינה את החלק המעשי, ובערב אחרי שיחות פייס-טיים עם הילדים מתרגמת את כל החלק התיאורטי מאיטלקית לעברית".
"רוב האנשים סביבנו, בייחוד הקרובים, היו נביאי זעם. רק אמרו לנו למה לא לעשות את הצעד המשוגע הזה. כולם ידעו לדקלם בעל פה את הסטטיסטיקות העגומות של ענף המסעדנות: איך כולם סוגרים ומפסידים כספים. 'מה אתם משוגעים? ועוד בני זוג, אתם תתגרשו' היו המשפטים הנפוצים ביותר. כולם נתנו לנו את כל הסיבות למה לא לעשות את זה. גם עורך הדין ורואה החשבון. בסופו של דבר אתה בוחר אם להקשיב לעצמך או לפחדים של אנשים אחרים. הבנו שאנחנו פשוט חייבים לעשות את זה. מקסימום הפסדנו את כל החסכונות לילדים אבל נתנו להם כזה שיעור לחיים ששום דבר לא יכול להשתוות לזה. אז נעבוד קשה, ונמשיך לעבוד קשה. אנחנו לא ייחדי סגולה, פשוט העזנו וזה ממש לא היה אקט פזיז - זה נעשה עם המון מחשבה ותכנון מראש. היציאה לעצמאות היא לא אני הופך להיות פרפר חופשי - הנטל הוא עצום. אבל מבחינת הסיפוק האישי שום דבר לא דומה לזה".
גלירומא בוטיק פיצות, אוסישקין 49 רמת השרון, ראשון-חמישי 13:00-22:00, שישי 11:00-15:00, 03-9652111
ממורה לפיזיקה לבעל יקב ויינן
מוטי גולדמן (57) היה מורה לפיזיקה במשך 29 שנים. בבוקר היה מלמד בבית ספר תיכון ובערב ביואל גבע. 15 שנים אחרי שהתחיל ללמד, תחום היין קרץ לו. "זה התחיל במכולה קטנה עם דימיג'אן (מיכל זכוכית בנפח 25-50 ליטר; נ"ר) המשיך לחבית משומשת ומשם לחמש חביות חדשות", הוא מספר. "עם הזמן שכללתי והפכתי למקצועי יותר". למורים לפיזיקה יש נטייה לקרוא תיגר על עובדות, ולכן השינוי בחייו של גולדמן מתאים לאופיו. "זו הייתה הסקרנות והתשוקה שסחפו אותי. לא הגעתי לעסק הזה מתוך רצון להרוויח כסף, אלא מתוך שאיפה לייצר את היין הטוב ביותר שאפשר".
ההחלטה לעזוב נפלה בתחילת שנות האלפיים, אך ניתוק חבל התבור קרה רק בשנה שעברה. "זה לא כל כך פשוט, בתורה מורה, לעזוב את המערכת. יש לך מחויבות לתלמידים, בטח שבמקצוע כמו פיזיקה שמחייב המשכיות. בבית הספר אף אחד לא האמין שאעזוב, זה נראה לכולם תמוה לחלוטין. הצד השני של מכריי לא האמין שיתנו לי לעזוב בגלל שאני מורה טוב. והנה אני היום, קם בחמש וחצי בבוקר, חוזר בשבע בערב ושוכח לאכול באמצע. כשאתה שכיר אתה כל הזמן מנסה לבחור: לארוחת צהריים, לסיגריה. אני עובד קשה מאוד ולא מרגיש שאני עובד קשה. זה נהדר".
אם תשאלו את גולדמן מה הטיפ שלו למי שרוצה לצאת לעצמאות הוא ידבר דווקא על כישלון. "אסור לפחד מהכישלון כי הוא זה שמלמד אותנו את הלקח החשוב ביותר. אנחנו לומדים רק מטעויות, לא מהצלחות. אתה חייב להיכשל כדי להתקדם קדימה".
יקב וילה וילהלמה, מושב בני עטרות, ראשון-שבת 9:00-18:00, 03-9721988