בבולצאנו יש מקום מיוחד, שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד: מסע בעקבות הוואפל האיטלקי האהוב

בהתחלה זה הרגיש כמו חלק מסרט, אולי אפילו פאטה מורגנה. מטפסים במעלה הר שאינו נגמר עם 50 גוונים של ירוק עד עמוס בעצים, צמחים, גפנים מתפתלות שמלוות את כל הדרך למעלה, ודשא אוורירי בגוונים של הפילטר הכי יפה באינסטגרם. ואז, בין בקתות מהאגדות של האחים גרים רואים בניין לבן, לא גדול ולא קטן, ועליו הסימן הכל כך מוכר של לואקר.

זה כל כך קסום, שגם הציניות שמגיעים איתה בילט אין מישראל הקשוחה מתחילה להתפורר. באמת כאן מייצרים את הוופלים של לואקר? באמת משתמשים בחלב אלפים של פרות מבסוטיות? באמת משתמשים באגוזי לוז שגדלים בטוסקנה? ואם אפשר לסובב עוד קצת את הבורג בבטן, זה הנוף שהעובדים כאן רואים מהחלון? זה נשמע יותר מדי טוב בשביל להיות אמיתי. אבל אז מפנים את מבטי אל עבר רכס הרי הדולומיטים ומראים לי את ההר שרואים על העטיפה של כל המוצרים של המותג, הר שכיפתו מכוסה שלג, ובמציאות הוא אפילו יפה יותר מהציור שעל האריזה.

העבודה עם הנוף הכי יפה בעולם

ברוכים הבאים לכפר Auna di Sotto בנפת דרום טירול שבאיטליה, המוכרת גם בשם אלטו אדיג'ה. 20 דקות נסיעה ציורית מבולצאנו, והגעתם לאחד המקומות הכי יפים בעולם, שהוא לא איטליה וגם לא אוסטריה, אלא גם וגם, שילוב של כל הטוב שיש באיטליה עם היופי האינסופי של הדולמיטים וקרבה לאוסטריה שמשפיעה רבות על המקום - בשפה, בתרבות, באוכל הנהדר וגם בוייב הכללי שהופך את המקום לקסם של ממש. לראייה: מבולצאנו לעיירות הקטנות שנמצאות בפסגת ההר, עולים ברכבל בנסיעה של 15 דקות, שכל דקה ממנה ממלאת את העיניים ביופי שכמעט אי אפשר להכיל. דמיינו לעצמכם סצנה מהיידי בת ההרים בשילוב פסגות מושלגות מסביב, והכפילו פי 100. ככה בערך זה נראה.

והאנשים שגרים שם וגדלו לצד פרות חופש, ארנבונים מקפצים וסוסים פוטוגניים בדיוק כמו המקום, עובדים במפעל של לואקר, והם אלה שלקחו אותי לסיור סופר סודי במפעל הוופלים והשוקולדים של לואקר, אבל נחזור רגע אחורה, לסיבה שלשמה זכיתי להתרכבל עם וופלים חמימים שזה עתה יצאו מפס הייצור, לקטוף אגוזי לוז ישר מהעץ וללטף פרות שנראות הרבה יותר מבסוטיות ממני רוב השנה.

בשנה הבאה יחגגו בלואקר מאה שנה לקיומם. מה שהתחיל בקונדיטוריה קטנה בלב בולצאנו, בה הכין ומכר אלפונס לואקר וופלים ביתיים, היא היום אימפריה של ממש. רק שלא כמו רוב האימפריות, כאן יש סיפור מתוק במיוחד, והוא קשור לסביבה היפהפייה בה נמצא המפעל, דאגה לסביבה, לעובדים, והרבה כבוד לאוויר ולאדמה.

הכל התחיל בחשק לפחמימה חמימה

היה היה אלפונס לואקר, קונדיטור חביב עם חיבה למאפים טריים וראש יזמי לא רע בכלל. אלפונס פתח קונדיטוריה קטנה בבולצאנו, שם הכין מאפים וגם ופלים עם בשורה של ממש: בשונה ממאפים שצריך היה להכין בשעות הלילה כדי שישמרו טריים עד לשעות הבוקר ובכל לזכות למעט מאוד שעות שינה, את הוופלים אפשר היה להכין בשעות הגיוניות יותר, והן נשמרו טריים (יחד עם הוורק לייף באלאנס של אלפונס), למשך שעות ארוכות.

הוופלים עשו לעצמם קליינטורה, ואלפונס החל לשווק אותם בברים ובתי קפה שפעלו בסביבה כי אינסטגרם לא היה אז בנמצא. מפה לשם גדל העסק, הילדים שכבר בגרו הצטרפו לעשייה ולניהול המקום, ובמקבילהפכה בולצאנו בשנות השבעים למוקד תעשייה של צפון איטליה, מה שהוביל לזיהום אוויר ושלל רעות חלות מהם סובלים אזורי תעשייה. ב-1974 אלפונס ובניו לקחו החלטה אמיצה ולא פשוטה מבחינת לוגיסטית, והעבירו את בית הייצור למעלה ההר, שם האוויר היה נקי והנופים מרחיבי לב ומעוררי השראה.

מסאז' לכל פרה

עשרים ומשהו שנים קדימה, ובשנת 96 לקחו אנדראס ומרטין לואקר, הדור השלישי למשפחה, את ניהול המפעל לידיהם, ובזכותם אני כאן היום, זוללת שוקולדים ללא הכרה ומבינה יותר ויותר למה התכוונו יוזמי הטיול כשהדגישו חזור והדגש את הקשר לסביבה ולאדמה. זה קורה כשאני יורדת מרכבת ציורית שנוסעת ברחבי העיירה Renon שבדרום נפת טירול, מרחק כמה דקות מהמפעל של לואקר.

היא נראית כמו רכבת ההפתעות, נוסעת בשקט מופתי על מסילה, מתפתלת בחמידות, ומסביב מלא ירוק, עצים, אגמים, ציפורים ובקתות עץ הישר מהאגדות. אני צועדת בשביל ירוק ומטפסת במעלה גבעה ירוקה, בסופה המון פרחים צבעוניים ששוברים את כל הירוק הזה, ובחזית רפת גדולה שנראית גם היא כמו ציור שהתעורר לחיים.

בתוך הרפת 40 פרות שחיות בתנאים של בית מלון: בבוקר ובצהריים הן רועות במרעה האינסופי שמקיף את הרפת, כשקר מדי הן נשארות ברפת המרווחת, ניזונות מחציר "פארם טו טייבל" מהדשא שמקיף את הרפת, שהרפתן גוזם ומייבש כל כמה ימים, ויש להן אפילו מכשיר שעושה מסאז' - מעין גלגלת עם מברשת בצבע ירוק וצהוב שמזכירה מכשיר לשטיפת מכוניות, ובכל פעם שמתחשק להן קיצי בגב, הן מגיעות והגלגלת פועלת אוטומטית ומספקת להן עיסוי מקצועי בגב, בצוואר ובאוזניים. הלוואי עלי.

החלב של פרות האלפים המפונקות משמש ליצירת הקרמים שממלאים הוופל, השוקולדים ואפילו הממרחים שהלוואי שיגיעו מתישהו לארץ כי מדובר במוצר טעים לאללה, חיבור של קרם שוקולד עם אגוזי לוז מאומבריה וטוסקנה. אני יודעת שהם מטוסקנה כי גם בחוות אגוזי הלוז של לואקר ביקרנו, ותנו לי להגיד לכם - מדובר בחווה שתרצו לגדול בה גם אתם.

דונמים על דונמים של שדות טוסקניים, ובליבם בית אבן ישן שאם חושבים על בתים טוסקניים, הוא כנראה הראשון שעולה בראש. מסביב לבית הציורי נפרשים מטעי עצי אגוזי לוז עם תפרחת ירוקה וקרני שמש מלטפות שהופכות את הכל לסצנה מסרט רומנטי על החיים שהייתם רוצים. כשהאגוזים מבשילים, הפרי שצורתו מזכירה פרח נפתח, צונח על האדמה ומופרד מאגוזי הלוז. זה הזמן לאסוף אותם ולהעביר למכונה שמפרידה את הקליפה מהפרי. משם הם עולים על ההסעה ומצפינים לעיירה הכי יפה באיטליה, להר בו שוכן המפעל.

קלוריות עם ערך מוסף

ההתעקשות לגדל את כל אגוזי הלוז באיטליה במקום לייבא מטורקיה, סין ושות', נובעת מהרצון ליצור חוסן תזונתי באיטליה, לחזק את החקלאים המקומיים, האדמה, ולא לייצר תלות. בפרוייקט המטעים הושקע לא מעט כסף לטובת למידה, הכשרת הקרקעות, בחירת זן האגוזים שיתאים לטעמי הקקאו, וגידול סבלני מאוד של העץ, יותר נכון השיח, שמרגע נטיעתו עוברות 5 שנים עד להופעת אגוז הלוז הראשון.

התעקשות על חקלאות בת קיימא חלה גם על הווניל בורבון שמגיע ממדגסקר, הקקאו שמגיע מאקוודור וחוף השנהב, החיטה והקוקוס שמגיע מאינדונזיה. כל אלו לא רק נרכשים בתנאי סחר הוגן, אלא גם מחזקים את האוכלוסיה המקומית, מספקים עבודה לחקלאי האזור, ומביאים למדינות החלשות פרויקטים להבראת והשמשת האדמה, פיתוח ולימוד טכניקות חקלאיות, כמו יצירת קומפוסט ודישון טבעי. יופי של אג'נדה וקצת חבל שאין לכל הערכיות והמוסריות הללו השפעה על אלפי הקלוריות של אושר שהכנסתי לגוף שלי במהלך הסיור.

חוזרים למפעל של לואקר, זה שמשקיף על ההר, מכונה (על ידי) טופ סיקרט ומארח אותי כי מרכז המבקרים הרשמי שנמצא באוסטריה סגור כרגע לרגל שיפוצים. כאן בבולצאנו אי אפשר להיכנס למקום שבו הכל קורה, אבל אפשר להיכנס לחנות הקטנה שבכניסה, להתבשם מניחוחות הוופלים שנאפים מעבר לקיר, ולרכוש הביתה כל מיני גרסאות וטעמים של לואקר, שלא תמצאו בכל מקום, למשל - לואקר מאצ'ה (תה ירוק) שנרקח לטובת השוק האסייתי, לואקר קוקוס (מטריף!), לואקר לימון מלימונים מסיציליה, לואקר יוגורט תות או יוגורט אוכמניות, וגם לואקר wrappy, מעין כריות בצק גליליות במילוי קרם שוקולד ואגוזי לוז, תענוג שצפוי להגיע בקרוב לישראל.

מאחורי החנות נמצא המפעל הגדול, וכדי להיכנס אליו צריך להתלבש ולהתמגן מכף רגל ועד ראש כמו לניתוח, כולל הורדת כל תכשיט אפשרי, עיטוף הנעליים ואז שטיפה נוספת וקירצוף של הידיים. כשיוצאים מההלם של הבום והטראח מהמולת המכונות, ומצליחים לפתח אדישות לריח הקקאו והשוקולד החם שממלא את הריאות, אי אפשר שלא להתרשם מפסי הייצור של כל חטיף וחטיף, מהעובדים שבודקים ידנית כל וופל שעובר תחת אפם, והיכולת שלהם לעשות את זה בלי להגניב כמה ביסים תוך כדי. תארו לעצמכם מה זה לאכול טורטינה חמה שזה עתה יצאה מייצור, השוקולד עדיין חמים, הוופל סופר פריך וריח הקקאו עז ומרוכז וגורם לבלוטות הטעם לקפץ בשמחה.

עצירת חובה לבטן ולנשמה

כשיסתיים השיפוץ ומרכז המבקרים באוסטריה יפתח, תוכלו גם אתם להגשים את כל תשוקות הלואקר שלכם, לערוך סיור במפעל ולהשתתף בסדנה שבה מכינים את הממתקים והוופלים של לואקר, עם כל מיני מילויים שוקולדיים לבחירה, אגוזי לוז, קוקוס ואפילו פולי קקאו. וכך, בלי טיפה מחוייבות כלפי הגיזרה שלכם, אפשר להכין וופל של 4-5 קומות, עם כל מה שאוהבים.

נקודת חובה נוספת בבולצאנו נמצאת בסיטי סנטר, האזור הכי קולי, עם דוכנים, בתי קפה, קתדרלה מרשימה, חנויות אופנה וספוט אחד שמביא את כל חובבי הוופלים לשכונה. בית הקפה המפורסם של לואקר פועל בכיכר העיר, והוא ספוט שמספק כל תאווה אפשרית שקשורה למותג: חצי מבית הקפה מוקדש לחנות עם כל הממתקים, השוקולדים, הוופלים, הממרחים והמרצ'נדייז של המותג, וחצי מהמקום משמש בית קפה עם משקאות, כריכים והמון מתוקים סביב עולם השוקולד של לואקר: ממשקאות שוקולטה חמים בטעמי הוופלים, דרך פנקייקס, וופלים, פונדו עם רטבי לואקר בטעמים ובמקרמים שונים, ועד כוסות קינוח עם שכבות שכבות של עונג שוקולדי, קצפתי וקריספי.

למסע המתוק הזה הוזמנתי כדי לספר על החוויה, על המותג ועל ערכיו. אני מודה שהגעתי משוחדת למעמד. הקואדרטיני הכחול הוא הוואפל האהוב עלי מאז שהגיע לארץ על ידי חברת ליימן שלייסל לפני כמה עשרות שנים. הוא כיכב אצלי בבטן במסיבות, על הספה בערבי מאנץ', ברגעים שבהם הפחמימה הייתה סוג של נחמה, ועכשיו, אחרי שהיכרתי, ראיתי, קטפתי ובאופן כללי חוויתי על בשרי וגזרתי את חומרי הגלם שמרכיבים את הלואקר האהוב, כל מה שמתחשק לי זה להפוך חלק מהמשפחה.

הכותבת הייתה אורחת של חברת לואקר