מהברנז'ה הירושלמית לכפר נידח: מסע האוכל המופלא של עתליה עין מור

בכפר שבו אנחנו נמצאים יש 100 תושבים, רובם מעל גיל 80, ומתוכם רק שני ילדים, מצרך נדיר במקום קטן ונידח שרוב תושביו הצעירים עברו לאתונה ושלא ראה כמעט מעולם תושבים זרים, ובטח לא זוג צעירים ישראלים עם סקרנות בריאה ללקט, לבשל ולטעום את כל הטוב שיש לכפר הכריתי להציע. במרחק 50 מטר מאיתנו מתוגרר ניקוס, צעיר הכפר שחגג השנה יום הולדת 64, והאדם היחיד באזור שמדבר קצת אנגלית. השכנות הכי קרובות לבית שלנו הן חבורת עזים חמודות שמטיילות בשטח הפתוח, ואם רוצים "לרדת לים", נכנסים לרכב ונוסעים 10 ק"מ מפותלים ומאתגרים שבהתחלה לקחו לנו חצי שעה, והיום אנחנו צולחים בעשר דקות. מי היה מאמין שעד ממש לא מזמן חיינו בישראל בלי לדעת שיום אחד תגיע הקורונה ותשנה הכל.

תופעת הלוואי האמיתית של המגיפה

נולדתי וגדלתי בעין כרם, מבחינתי המקום היפה בעולם. עד היום אני גרה בבית ילדותי, ואם חושבים על זה - מעולם לא גרתי במקום אחר בארץ. אני אוהבת את אוויר ההרים, כל בוקר מצלמת את הנוף מחדש, מכורה לטיולים ביער שמסביב ולליקוטים עונתיים, וכל כך נהנית ממה שאני עושה.

בתוך אותו בית ממש הקמתי את העסק שלי - חלל קולינרי שבו אני מארחת בראנצ'ים מושקעים שאני מכינה מחומרי גלם מקומיים, מקיימת סדנאות בישול ואפיה וגם מובילה סיורים קולינריים לפינות החבויות והכי טעימות בירושלים. אלו שמרגשות את החיך, פותחות את הלב ומקרבות בין הפלגים השונים שבעיר. בין לבין כתבתי יחד עם אימי היקרה פנינה עין מור ספר אוכל וטיולים המוקדש לעין כרם, ובכל תקופה אני מקיימת ארוחות פרטיות ומארחת אורחים מכל רחבי תבל לארוחות עילית שמתבססות על חומרי גלם שגדלו על אותה האדמה שעליה אני גדלתי.

העסק שלי הפך מהר מאד לעסק מצליח. מכזה שבחודשו הראשון התפללתי בלילות שיהיו טלפונים ויבואו אורחים, לכזה שצריך להזמין בו מקומות חצי שנה מראש. פתאום מצאתי את עצמי מארחת בביתי האהוב עשרה אירועים בשבוע, מעסיקה שבע נשים טובות ומוכשרות, יוצאת לסיורים, מעבירה סדנאות והכל מתוך הבית ועמוק מתוך הנשמה. כל כך נהניתי, שזה הפך ממכר. לא הצלחתי לומר "לא" לאף אחד שרצה לבוא, ותמיד היו אנשים בבית. ואז הגיעה הקורונה.

חיים בסגנון חצי-חצי

בסגר הראשון, ישבתי לי מול הנוף וספרתי ציפורים בשמיים. תרגלתי יוגה פעמיים ביום והכרתי את כל הצמחים שיש ללקט במרחק מאה מטר מהבית שלי. חשבתי שאשתעמם מאד מהר. אבל בעצם גיליתי את השקט. גיליתי את הבית שלי. גיליתי את עצמי. תמיד הערכתי את מה שיש לי, אבל בעיקר דרך מבטם של אורחי היקרים. כמה פעמים שמעתי "את חיה בתוך חלום", וזה באמת נכון, רק שלא הצלחתי להביא את עצמי לשלווה ולהנות מכל הטוב הזה. כשחלף לו הסגר הראשון, מצאתי את עצמי מתגעגעת. עונה על מיליון וואטסאפים ומיילים (מנהלת המשרד סיימה את תפקידה), שולחת סיכומים, מארחת אנשים מדהימים (זכיתי באורחים הכי טובים שיש), לא יוצאת מגבולות המטבח (כל הטבחיות בחל"ת), ומתגעגעת.

באוקטובר האחרון, ממש ברגע שהשמיים נפתחו, טסנו לכרתים לשבוע. שבוע של חיבוקים ונישוקים עם כל אהובינו הכרתיים שלא פגשנו מאז שביקרתי שם שמונה חודשים קודם לכן. שבוע של ים ושל הרים, של אוכל מטריף (הכנתי להם ארוחת הודיה על מי שהם עם מיטב המנות שלי). שבוע של כאן ועכשיו. שבוע בלי וואטסאפ (זה החלום האמיתי), שהומר בשלווה אמיתית וחופש אחד גדול. בן זוגי רועי אמר שגם ככה אני מוציאה לכאן סיורים קולינריים ואולי שווה שנעבור לגן העדן הזה במקום כל הטיסות המתישות. "אבל אנחנו כבר חיים בגן עדן", עניתי בלי לחשוב פעמיים. לא הצלחתי לדמיין את עצמי עוזבת את עין כרם אהובתי. וכך, בלי יותר מדי עניין סביב העניין, סיכמנו על חצי-חצי. חצי שנה פה חצי שנה שם.

עסקאות סוגרים על ראקי

כל המשפחה שלי גרה בעין כרם. הורי, אחותי ומשפחתה, אחי ואפילו את סבתא שלי מבת ים הבאנו לגור קרוב אלינו. כולם כולם חוץ מאח אחד, שגר שנים בגרמניה ואז בפריז, ואז, לפני 13 שנים ביקש מהורי לבוא לשבועיים לכרתים, ולעזור לו למצוא בית. הוא החליט שהוא רוצה לעבור לגור שם. דווקא בכפר נידח בגובה 750 מטר, בדרום מזרח כרתים. הם חיפשו בכל רחבי האי במשך שבועיים כדי לגלות ששום דבר לא עומד בתקציב. ביום האחרון לפני הטיסה, כשהמתווך כבר מיואש, הוא הזמין אותם אליו הביתה לכפר, לשתות ראקי ולאכול משהו ובעיקר לצאת בהרגשה נעימה מהכשלון.

כטוב ליבם בראקי, יצאו לסיבוב בכפר, וכשאחי הביט לעבר חורבה עם נוף משגע של הרים וים, המתווך מיד קפץ על ההזדמנות וסגר את העסקה. כך נרכש הבית שבכפר אורינו. זה שאנחנו מתגוררים בו כבר 10 ימים. משמעות השם "אורינו" היא ביוונית "הררית", ובאופן מדהים זה גם השם היווני של עין כרם - המקום השלישי בקדושתו לנצרות (יוחנן המטביל נולד כאן). לעין כרם יש שמות בכל השפות, ו"אורינו, הוא שמה ביוונית. אולי בגלל זה כבר מהפעם הראשונה שהגענו לכאן הרגשנו בבית.

כשהגענו לכאן לפני שש שנים בפעם הראשונה לחופשה של שבוע, אחי הסביר לי שבכפרים לא מנומס לסגור את דלת הבית. וכך מידי מספר שעות, דפקה זקנה אחרת מזקנות הכפר על הדלת, ובידיה מטעמים שהיא מכינה. אחת טירופיתקיה (כיסוני בצק וגבינה), שנייה ראקי (תזקיק ענבים), שלישית נכנסה עם שמן זית (שהן אוצרות בכפר), ועוד אחת עם מיזת'רה (גבינה מקומית מחלב עיזים וכבשים מאושרות). אחרות ביקרו עם בקבוקי יין (מודה שלא עומד בסטנדרט שלי) וסל עם ארטישוקים ואפונים מהגינה.

חיים בעולם מקביל

אחרי שבוע אחד, המטבח היה כל כך עמוס, שהחלטנו להשאר חודש. חודש של חיי כפר אמיתיים בלי שום זרים נוספים מלבדנו, ורק אדם אחד - ניקוס השכן - שדובר מעט אנגלית. מאז לא הפסקנו לחזור. ותמיד, אבל תמיד השכנים כל כך נרגשים ושמחים לראות אותנו, ולא מפסיקים להעניק ולאהוב; והכל ביוונית שוטפת מלווה בתנועות ידיים, שבאמת בסוף איכשהו פשוט מבינים הכל. בקיצור, התאהבנו קשות!

שמתי לב, שאותו ניקוס השכן בן ה-64, הוא גם הבחור הצעיר ביותר בכפר, ושכולם נורא מבוגרים. מה שלא מפריע להם ללקט בהרים, לגבן את הגבינות, לאפות לחם בתנור שחצוב בקיר, לעבוד בגינת הירק שלהם, לחלוב, ואם צריך אז גם לבנות את הבתים אפילו אם לא מזמן חגגו 90 אביבים. כל כך הסתקרנתי מהאוכל המסורתי ומאורח החיים שלהם (שבזכותו הם חיים כמעט לנצח), שהרגשתי שאני חייבת שעוד מישהו ידע מזה.

חשוב להבין - בכפרים אין כמעט דור המשך. הילדים שלהם כבר עובדים בהייטק באתונה ואין להם מושג איך להכין את בצק החורטופיתקי במו ידיהם או לגבן גבינות בטעם גן עדן. כך החלו הסיורים הקולינריים שלי לכאן. וכך התחלנו להגיע יותר ויותר בכל שנה ויצרנו חברויות עמוקות וטובות. גם היום, אחרי אינספור ביקורים אנחנו לא מפסיקים להתרגש מכל הטוב הזה. כי כרתים היא משהו מיוחד עם תרבות מיוחדת, ניב מיוחד ואוכל שקיים רק כאן. הכי מסורתי שאפשר. כבר שבוע וקצת אנחנו ממוקמים בכפר הקטנטן אורינו שבדרום מזרח האי, האזור הכי פחות מתוייר בכרתים. וטוב לנו. מאוד. יאסו!

בפרק הבא של יומן המסע: השבוע הראשון באי אלף המטעמים, למה שותים ראקי ב-11 בבוקר ומה הסוד לחיים עד גיל 100