סיפורי יין בימי יוון ורומא

היוונים והרומאים אהבו לשתות יין, ואף סגדו לאל מיוחד שהיה אחראי על משקה זה, שפולחנו עורר התלהבות גדולה ואורגיות המוניות ('בכחנליות'). עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הרומאים יכלו לעסוק בהרכבת גפנים גם כאן. על מקום ההרכבה הם מרחו אספלט או זפת שנכרה מים המלח על מקום ההרכבה או על גדם של ענף שנכרת וכך מנעו צמיחת טחב ופטריות.

 

בתקופת יוון ורומי התפשטה תעשיית היין לכל אירופה ועם השנים הפכה לתעשייה המפותחת אותה אנו מכירים כיום.

 

הדרך ארוכה היא...

בין ההיסטוריונים רווחת ההנחה כי היין הגיע לאירופה על ידי הפניקים, דרך יוון. בסביבות 1500 לפני הספירה, היו הפניקים יורדי הים הראשונים שהחלו לחצות את הים התיכון בנתיבי הסחר. יש הטוענים כי בתקופה זו הגיעו תרבות גידול הגפן ועשיית היין ליוון. התפשטות הכרמים מיוון הייתה מהירה ביותר וכיסתה חלק גדול מהיבשת ואת אזור הים האגאי. תעשיית היין עלתה והתעצמה ואתה גם המסחר ביין.

 

סופרי התקופה ענדו כתרים ליינות לסבוס, תאסוס ורודוס, שנחשבו לטובים ביותר בין היינות. בתיאורים הספרותיים, גם של הומרוס, מחבר האיליאדה והאודיסיאה, תוארו היינות כמרוכזים ומתוקים כמו סירופ. חלק מהיינות נעשה מצימוקים שיובשו בשמש, חלק דולל במים בזמן ההגשה ועוד.

 

תבלינים, דבש, שרף עצים ומי ים

את היינות הובילו באמפורות, כדי חרס מאורכים, משם נמזגו לכלים גדולים דמויי סירים ומשם בתרוודים לגביעים. בדרך כלל הוסיפו ליינות תבלינים, דבש או שרף עצים, ולעתים גם מי ים מורתחים. לפעמים חיזקו את היינות בטיט, אבקת שיש או אפר.

 

את היין נהגו לשתות בתום הארוחה, כליווי לקינוחים, ולעתים אף נהגו לצנן אותו בכדורי שלג. המנהג גרס כי את הטיפות הראשונות של היין מתיזים על הקרקע כביטוי כבוד לאלים. במשתאות היווניים נטלו חלק רק הגברים, והנשים היחידות שהשתתפו בהם היו נשים שהופיעו בנגינה או במחול, וכמובן... פרוצות.

ארץ היין

עם השנים והתבססות האימפריה הרומית, עבר מרכז ייצור היין לרומא. האיכרים בסיציליה ובחופי איטליה נהגו להכין יין, והידע שלהם התפשט ברחבי המגף האיטלקי וכן לאזורי צרפת וספרד של ימינו. מי שמאוד עזר בהתבססות תעשיית היין הרומית היו האטרוסקים שישבו במחוז טוסקנה, שנהגו לחגוג במשתאות יין מפוארים מרובי משתתפים. אצל האטרוסקים היו אלה הנשים שהובילו את טקסי השתייה הפומביים.

 

צריכת היין באותה תקופה הייתה מרובה ביותר. אזור דרום המגף היה פורה ביותר עד כדי כך ששמו נקרא בפי כל אונוטריה - ארץ היין. המרכז המסחרי הגדול של שיווק היינות היה בפומפיי, הסמוכה לנפולי. לאחר התפרצות הר הגעש שכיסה את העיר פומפיי והחריבה עד היסוד, למדו חוקרים ארכיאולוגיים על טכניקות ייצור היין והמכשור שעמד לרשות יינני האימפריה הרומית.

 

סטיריקון

מחיר היין באותה תקופה האמיר לגובה, עד כדי כך שאיכרים חיסלו את שאר הגידולים כדי לנטוע במקומם כרמים של ענבי יין. הקיסר ששלט בזמן ההוא נאלץ לחוקק חוק שיורה לעקור מחצית מהגפנים ברחבי האימפריה כדי לפנות מקום לגידולים אחרים.

 

בני המעמד הגבוה באימפריה חגגו בהוללות ובמשתאות יין שגררו הוצאות כספיות עצומות כדי להדהים את אורחיהם. חלק ממנהגים אלה אפשר לראות בסרטו של הבמאי האיטלקי פדריקו פליני, סטיריקון.

 

בספרות הרומית של אותם זמנים מופיעים תיאוריהם ושמותיהם של עשרות ומאות סוגי יינות, בצבעים, ניחוחות וטעמים שונים ומגוונים. חלקם עורבבו עם שרף עצים, אפר גפנים, עשבי תבלין, פלפל חריף, דבש או מי ים. את הכדים היו מציבים לעתים בחדרי עישון, בהם הובערו עצים וצמחי בושם כדי שריחם ידבק ביינות.

 

היין היווה מרכיב כל כך דומיננטי כד שלחיילי הלגיונות סופקו בחוק מנות יומיות של יין. המנה הגיעה בשיאה גם לליטר יין ליום לחייל. האם בגלל זה תוחלת החיים של האימפריה הרומית לא הייתה ארוכה כל כך? לאלוהים פתרונים.

 

מירה איתן הינה מנהלת התקשורת של יקבי כרמל

לעוד כתבות של מירה איתן בעולם היין:

זני ענבים: קריניאן, פטיט סירה וארגמן

איטליה בבית: מכינים פסטה שלב אחר שלב

זני ענבים: שיראז, גראנש ומורבדר

טיול אוכל ויין בסיציליה