סיפורים משכרים: אלילי היין של יוון ורומא

היין תפס מקום חשוב ביותר בפולחנים של עמי המזרח הקדומים. הקדמונים האמינו כי האלים הם שהמציאו את היין. הם נהגו להגיש אותו כמנחה לאלים או כקרבן, והשתמשו בו בכל האירועים הדתיים. היין נצרך בכמויות גדולות ביותר, הן במקדשים, הן במשתאות לכבוד האלים ובסעודות לכבוד המתים. אחרי שבכתבה הקודמת התמקדנו באלילות היין, את כתבה זו נקדיש לגברים, בדגש על האל היווני דיוניסוס.

מנחה לאלים

במסופוטמיה היין נמצא כבר בסיפור הבריאה. מינויו של מרדוך לשליט עליון על האלים נערך תוך כדי משתה שבו היטיבו האלים את לבם ביין. אלה מיוחדת הייתה ממונה על הגפן ושמה גשתינאנה, שמשמעותו 'גפן השמים'. אחיה אגב, היה האל דומוזי (תמוז) שקשור לבירה. הקרבה בין היין לבירה הייתה ברורה כבר אז.

הבבלים, שסיפור הגשת נסך היין כמנחה לאלים מתועד בספרות שלהם מן האלף השלישי לפני הספירה, נהגו גם לצקת יין בטקסי הנחת היסוד למבנים חשובים. גם במצרים נחשב היין כמשקה האלים. האלים היו מאצילים את חסותם על המלכים שריצו אותם במנחת יין, והעניקו להם שלווה ובטחון. תיאורי מלכים המביאים מנחת יין לאלים מאוירים במקדשים ובקברים העתיקים מהתקופה ההיא.

דיוניסוס נולד מירכו של זאוס

בתרבות יוון ורומי היין היה קשור לפולחנו של אל היין, הפריון והצמחייה, דיוניסוס בפי היוונים, או בכחוס בפי הרומאים.

דיוניסוס קשור בכל דבר המשחרר את הנפש מן הגוף וקשור בחיי הוללות: יין, מוזיקה, אהבה, תיאטרון, שינה ומוות. מצד אחד הוא נחשב לאל טוב, המסיר דאגה מלב הבריות, ומאידך הוא אל נוקם ונוטר, המעניש את המתנגדים לו ולפולחנו.

סיפורו של דיוניסוס הוא סיפור מיוחד. דיוניסוס היה בנם של זאוס, ראש האלים, וסמלה, נערה בת תמותה, שהייתה בתו של מלך תבי. הרה, אשתו של זאוס, קנאה בקשר של זאוס וסמלה, שהייתה בהריון ממנו, וזרעה ספקות בלבה של הנערה באשר לזאוס. סמלה שכנעה את זאוס להופיע במלוא הדרו בפניה, והברקים שנלוו אליו בדרך כלל גרמו למותה. זאוס האבל הוציא את העובר מרחמה של סמלה, חתך את ירכו, הכניס לשם את העובר וסגר את הירך. כעבור מספר חודשים הוא הוציא אותו, וכך נולד דיוניסוס מירכו של זאוס.

לאחר שהתינוק, גדל, שלחה הרה טיטאנים (ענקים) שיקרעו את גופו לגזרים. אך זה לא ממש עזר לה. דיוניסוס מת בחורף, ובאביב קם לתחייה. בבגרותו גילה דיוניסוס את תהליך גידול הגפן וייצור היין. הוא נדד בין ארצות רבות ולבסוף הוכר כאחד האלים, הרחיב את פולחנו עד להודו ובכל מקום שבו עבר, לימד את האנשים את מלאכת נטיעת הגפנים ואת סוד ייצור היין, והפיץ את פולחנו. מכיוון שהיה אדם קשה, מי שהתנגד לו, הומת, או נענש קשות בידי חסידיו.

אל 'משוגע'

דיוניסוס שרת בתפקידים רבים. במהלך הפולחנים והחגיגות העליזות לכבוד דיוניסוס התפתחו הטרגדיה והקומדיה, וכך הפך לאל התיאטרון והמסכה. פניו היו תמיד מכוסים מסכה, מכיוון שמי שראה אותו ללא מסכה היה מת או משתגע. המסכה אפשרה לבטא רגשות ויצרים עזים ויוחסו לה כוחות היפנוטיים וסגולה להגנה מפני השפעתו השלילית של היין. חייו של האל היו רצופים בשינויים וגלגולי חיים, ובגלל שהיין גורם לאנשים לשנות את טבעם, הפך גם לאל המטמורפוזה (שינוי צורה).

במהלך שינויו הרבים, דיוניסוס היה 'משוגע' למשך זמן מסוים, וגם היין שאותו הוא מייצג החשב הגורם לשיגעון מסוים, לכן, הפולחן הקשור בו מלווה באקסטזה ובשיגעון. השיגעון בא כעונש לאדם מידי דיוניסוס או בשל השפעת היין. בעת התקף שיגעון או בזמן השכרות, עושה האדם מעשים שלרוב יתחרט עליהם כשישוב לעצמו. דיוניסוס מייצג את הצדדים הבלתי נשלטים באופיו של האדם וכוחו הרב יכול להצמיח ולהרוס, להתאכזר ולחמול, להחיות ולהמית.

מכיוון שבחגיגות האביב הרבו לשתות יין ולהכינו, הפך דיוניסוס עד מהרה גם לאל היין והגפן. ומשום שבחגיגות אלה הרבו גם לעסוק בפעילות מינית ובאורגיות, הפך דיוניסוס גם לאל הפריון.

צעיר או זקן?

באמנות היוונית הקדומה, עד סוף המאה ה-5 לפני הספירה, מתואר דיוניסוס בדמות גבר מזוקן, לבוש גלימה ארוכה כשראשו עטור בזר קיסוס המסמל את לבלוב הצמחייה. מאוחר יותר הוא תואר כעלם עירום, צעיר וחושני, בלא זקן, כשעל ראשו כתר משריגי גפן, בידו האחת מוט מעוטר בענפי קיסוס ובשנייה ספל יין בעל שתי ידיות. לדיוניסוס נלוותה תמיד פמליה שכללה סאטירים, מעריצות אחוזות אקסטזה ושיכורים אחרים.

פולחן דיוניסוס נחוג בפסטיבלים ובחגיגות שהתאפיינו בהתלהבות שלוחת רסן, בשתיית משקאות משכרים ובאורגיות לכבודו. התלהבות הסוחפת בפולחן דיוניסוס הביאה את המשתתפים למעשים מוזרים ופראיים, כמו אכילת בשר חי והקרבת קרבנות אדם, כמו כן גם העלאת מחזות, שירה ועוד.

בכחנליה

מכיוון שהאל דיוניסוס היה חשוב לאתונאים במאה ה-5 לפני הספירה, הם כיבדו אותו מדי שנה בחמישה חגים לפחות. החשוב בהם היה ה'אנתסטריה', חג טעימות היין, שנחוג במשך שלושה ימים עם תחילת האביב. בחגיגות נהגו לשתות את קנקני היין של הבציר האחרון. ילדים בני שלוש עברו טקס חניכה לקבלה לחברה והורשו לטעום לראשונה יין.

ידועות ביותר היו חגיגות ה'דיוניסיה הגדולה', שנמשכו חמישה ימים. הפעילות השגרתית בעיר הופסקה כדי לאפשר לכולם להשתתף בחגיגות, בהצגות התיאטרון שנערכו לכבוד האל ובטקסי המסתורין החשאיים, בהם שתו עד לאובדן חושים.

ברומא התקיימו לכבודו של דיוניסוס, ששם בכלל נקרא בכחוס, הבכחנליות, חגיגות שכללו הוללות, פריצות ואכזריות רבה, שהתפשטו מדרום איטליה ועד לרומא. לימים הפכה הבכחנליה לפרוצה יתר על המידה ונאסר לחגוג אותה על ידי הסנט הרומי בשנת 186 לפני הספירה.

פולחן דיוניסוס היה אחד מהפולחנים הפופולריים ביותר גם בארץ ישראל, לאחר שהגיע בעקבות כיבושו אלכסנדר מוקדון והתפשטות ההלניזם באזורנו.

מירה איתן הינה מנהלת התקשורת של יקבי כרמל

לעוד כתבות של מירה איתן בעולם היין:

זני ענבים: קריניאן, פטיט סירה וארגמן

איטליה בבית: מכינים פסטה שלב אחר שלב

זני ענבים: שיראז, גראנש ומורבדר

טיול אוכל ויין בסיציליה