סיפורים משכרים: האם מוצאו של היין מכד רעיל של מלך פרס?

כבר משחר התרבות האנושית היה קיים היין. בני האדם ייחסו את מתנת היין שרומם את רוחם לאלים להם סגדו, וליין נשמר מקום של כבוד ברוב המיתולוגיות של המין האנושי, ובדתות שהגיעו אחריהן.

הציידים הקדמונים שהפכו ברבות הימים לחקלאים ידעו להעריך את הגפן, שמפריה הכינו יין, שהיה לחלק בלתי נפרד מתרבות היומיום ומתפריט האוכל. היין הפך להיות מרכיב חשוב בטקסים דתיים, ברפואה ובהיסטוריה של קרוב לעשרת אלפי השנים האחרונות.

סיפורי היין הלכו והתפתחו יחד עם סיפורי התרבות האנושית ואין ספור אגדות נרקמו סביב הנושא במיתולוגיות השונות, בתנ"ך, בפולקלור של עמים רבים ועוד.

הכד המורעל של מלך פרס

אחת האגדות היפות באשר למוצאו של היין היא אגדה פרסית מהמאה השישית או השביעית לפני הספירה.

מעשה במלך קדמון בשם ג'אמשיד, שהמיתולוגיה הפרסית קושרת אותו עם צאצאי האדם הראשון. המלך אהב מאוד שני דברים: ענבים ונשים. נשים לא היה לו קשה להשיג, היה לו הרמון שלם של נשים שחיכו להזמנתו. ענבים היה קשה יותר להשיג, כי כמו מנהגם של רוב הפירות בטבע, חלק מהשנה הגפן עומדת עירומה ולא מניבה פרי.

בתקופת הבציר, המלך ציווה על משרתיו לשמור לו אשכולות ענבים בכדי חרס גדולים, לפקוק אותם, ולחרוט עליהם את המילה 'רעל' כדי להרחיק מהם כל מי שימצא אותם במרתף.

יום אחד, כשמאס המלך באחת מנשותיו והחליף אותה באחרת, ירדה זו ברוב ייאושה למרתף המלך וביקשה לשים קץ לחייה. היא מצאה את כדי ה'רעל' כביכול, ולגמה מלוא פיה מן הנוזל שנקווה בכדים. הנואשת כמובן לא מתה, נהפוך הוא, הנוזל שערב לחיכה, הפיח בה אומץ רב, ושמחת חיים.

היא מילאה גביע בנוזל הנחשק והביאה אותו אל המלך. המלך טעם את היין, שעורר את מצב רוחו ואת חשקו והחזיר את האישה להרמונו בשמחה. לאחר מכן אף ציווה על משרתיו למלא כדים נוספים, ולהניח להם לתסוס עד שייווצר בהם יין, ואותו לחלוק עם כל חצר המלך.

יש הטוענים כי בתקופה ההיא למדו לעשות יין ומאז החלו לצרוך אותו ביומיום. אולי כן ואולי לא, כמו כל סיפורי האגדות, אך הסיפור יפה גם ככה.

לעוד כתבות של מירה איתן בעולם היין:

זני ענבים: קריניאן, פטיט סירה וארגמן

איטליה בבית: מכינים פסטה שלב אחר שלב

זני ענבים: שיראז, גראנש ומורבדר

טיול אוכל ויין בסיציליה