מנח ועד הרמב"ם: יין בתנ"ך ובמורשת היהודית
כבר אלפי שנה שהיין מהווה חלק בלתי נפרד מהתרבות והמורשת היהודית. מירה איתן על הקשר בין דת, היסטוריה ומיץ ענבים. וגם: מה מסמלות כל אחת מ-4 הכוסות ששותים בשולחן הסדר, ומתי אליהו הנביא הצטרף לסעודה?
בליל הסדר מתקיימות כמה מצוות הקשורות לחג הפסח. אכילת מצה ומרור, חרוסת, ביצה וכרפס, וכמובן, במרכז נמצא המנהג החביב ביותר, שתיית ארבע כוסות היין, לאורך כל סיפור יציאת מצרים.
היין הוא משקה שמוכר כבר מזה אלפי שנים. מאז ומתמיד הייתה למין האנושי חולשה ליין. יין תמיד עזר להסיר את עכבותיו של האדם והצהיל אל לבו.
תהליכי גידול הגפן וייצור היין לא השתנו במהותם במרוצת הדורות. במקורות אנחנו מוצאים כי גם אבותינו שאפו להגיע לזנים מובחרים כדי לייצר יינות טובים יותר' וכבר אז נהגו לערוך טעימות והשוואות בין יינות לשם העניין והעונג. את טיב היינות בחנו לפי הצבע, הבשומת והטעם, בדיוק כמו היום, ובמרתפים שמרו את יינות היבולים המובחרים.
רק בשמחות...
ליין יש מקום מרכזי בדת היהודית. שותים אותו בחגים, "ושמחת בחגך... והיית אך שמח" (דברים ט"ז), בימים קדושים ובאירועים משמחים כמו, נישואין, שבע ברכות וברית מילה. התלמוד הבבלי אפילו גורס "אין שמחה אלא בבשר ויין".
היין הוא המשקה היחיד שזכה לברכה פרטית משלו: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, בורא פרי הגפן". וכשמביאים יין משובח במיוחד מברכים גם: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הטוב והמיטיב".
אבותינו נהגו לשתות יין בעת שמחה וגם ידעו שהוא יוסיף לשמחה, "יין ישמח לבב אנוש" (תהלים ק"ד, טו). היין מתואר בתנ"ך כמשקה "המשמח אלוהים ואנשים" (שופטים ט, י"ג). ברור לכן שהשתמשו בו גם בטקסים דתיים. יין שותים בערב שבת בטקס הקידוש, שמתחיל את השבת, וגם במוצאי שבת בטקס ההבדלה, כדי להבדיל בין היום הקדוש ליום החול הנכנס. בליל הסדר שותים ארבע כוסות יין, כנגד ארבע לשונות הגאולה, ואף מקציבים כוס לאליהו הנביא, ובפורים נהוג לשתות "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
להיטיב ולהרע
היין, הגפן והכרם מוזכרים מאות פעמים בתנ"ך בהקשרים שונים. ממצאים ארכיאולוגיים כמו מאות גתות ושרידים של אמפורות וכלי קיבול אחרים ליין, נמצאו בארץ ישראל והוכיחו שאבותינו שתו הרבה מאוד יין. ההתעסקות ביין בימי התנ"ך הייתה יומיומית ומובנת מאליה, הרבה מעבר לענייני חגים וימים קדושים.
בתנ"ך יש ליין שמות רבים וכינויים שונים: יין, תירוש, דם ענבים, עסיס, סמדר, מזג, רקח, נקדימון ועוד. המילה העברית ל- Hangover, חמרמורת, נגזרה מן המילה המקראית חמר.
האזכורים בתנ"ך מצביעים על היין כמשקה שכוחו רב - גם להיטיב וגם להרע. כרמים שופעי פרי סימלו תמיד עושר חקלאי גדול. לא בכדי בשובם ממסעם בארץ נשאו המרגלים אשכול ענבים, המסמל את טובה של הארץ המובטחת לבני ישראל. "ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשניים (במדבר חג, כג).
הגפן בתנ"ך היא סמל של ברכה ושפע כלכלי ופוריות. ברכת אלוהים אומרת "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירושך (דברים ז, יג). ובהמשך נאמר "תירושי המשמח אלוהים ואנשים" (שופטים ט, יג).
היין בתנ"ך מוזכר כמשקה שעלה על שולחנם של מלכים. אחד מבעלי התפקידים הבכירים ביותר בכל חצר מלכות היה שר המשקים, שתפקידו היה לפקח על איכות היין ולטעום ממנו בטרם הוגש למלך, מחשש להרעלה. יש הטוענים כי מנהג השקת הכוסות נובע מאותו החשש. יתר על כן, כדי להוכיח אמון היו נוהגים המלכים למזוג זה מכוסו של זה ולברך "לחיים", ולא למוות, כי אם אחת מהכוסות מורעלת שני הצדדים נפגעים.
נפילת הצדיקים הראשונים
אזכור הכרם הראשון וגידול גפנים במקרא מיוחסים לנח, אבי החקלאות בעולם שאחרי המבול והכורם הראשון. מספר פרשני מקרא טוענים כי נח עשה את היין, המביא שמחה, על מנת להפיג את העצב הגדול של אובדן האנושות כולה כתוצאה מהמבול.
סיפור נח כולל גם את צדדיו האפלים של האלכוהול ותופעת השכרות. "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלו" (בראשית ט, כ-כא). נח משתכר עד כדי כך שדעתו מתערפלת ומבוזה על ידי כך שבנו חם רואה את ערוותו גלויה. חז"ל הרחיבו את סיפור המעשה לאגדה המתארת את השלבים בהשפעת היין על האדם.
כאשר עמד נח לנטוע את כרמו קבר השטן באדמה "פגרי רחלה, ארי, קוף וחזיר והטיף דמיהם והשקה בהם אותו הכרם". הכוונה היא שכאשר אדם שותה כוס אחת, הוא מרגיש רך ככבש, כאשר הוא שותה שתי כוסות, הוא מרגיש גיבור כאריה, שלוש כוסות כבר יגרמו לו להתנהג כמו קוף, ומכאן והלאה ההשתכרות הגמורה עושה ממנו חזיר (מדרש תנחומא, נח יג).
בהמשך אנחנו פוגשים את הסיפור העצוב על שכרותו של לוט שגרם לגילוי עריות. מכיוון שבנותיו של לוט חשבו כי כל העולם נחרב, הן השקו אותו לשוכרה ושכבו עמו על מנת לדאוג להמשכיות המין האנושי. מכאן הביטוי "שיכור כלוט".
גם בסיפור האומלל של דוד, בת שבע ואוריה חוזר מוטיב היין: "ויקרא לו דוד ויאכל לפניו וישת וישכרהו" (שמואל ב, יא, יג). הדת היהודית מזהירה כל הזמן מפני שתייה מוגזמת "אל תהי בסבאי יין" (משלי כג, כ). איסורים מיוחדים קיימים לגבי כהנים שאסור להם לשתות יין בעת עבודתם במקדש (ויקרא י, ט), ועל הנזירים נאסרו אפילו ענבים וצימוקים (במדבר ו, ג). שמשון הגיבור, במסגרת הנדרים שקיבל על עצמו, נמנע בין היתר משתיית יין.
כוס חמישית
לשמחתנו הרבה, בערב פסח אנחנו מצווים לשתות ארבע כוסות יין, מצווה שהותקנה בידי חכמינו זכרונם לברכה וחיובה כולל גברים ונשים כאחד. המצווה אמנם לא הגיעה מן התורה אלא מהמשנה, אך היא אחת המצוות המוקפדות ביותר בדת היהודית. ההקפדה הרבה היא כיוון ששתיית ארבע הכוסות מזכירה ומפרסמת את הנס שהתרחש ביציאת מצרים. לכן גם נשים מחויבות במצווה זו, הואיל וגם הן היו באותו מעמד. ויש אף כאלה שאומרים כי הגאולה התרחשה בזכות נשות ישראל במצרים.
הכוס הראשונה היא כוס הקידוש המסורתית. את השנייה לוגמים לפני ארבע הקושיות, היא נועדה להתמיה את הילדים כדי שישאלו את הקושיות. את הכוס השלישית שותים אחרי ברכת המזון כנהוג, ואת הכוס הרביעית שותים בפרק ההלל שבאגדה. מכאן הביטוי המושאל "לגמור עליו את ההלל". ואם תרצו להיות מן המהדרין, תשתו גם כוס חמישית, עליה המליץ כבר הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ח,י), "ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול, והוא מ'הודו לה' כי טוב' עד 'על נהרות בבל', וכוס זה אינו חובה כמו ארבע הכוסות". מכאן אגב התפתח המנהג למזוג את הכוס החמישית לאליהו הנביא, שלפי האגדה עובר בין בתי ישראל בליל הפסח.
אני מתכוונת להיות מן המהדרין בחג הפסח הזה. חג שמח לכולכם!!
מירה איתן הינה מנהלת התקשורת של יקבי כרמל
לעוד מתכונים וכתבות בעולם היין:
המלצות: טיול יקבים בחול המועד פסח
שותים ומתחזקים - מבוא לפורט ויינות מחוזקים