העם דורש שיווק אקס בוקס רשמי

עד מתי יוזנחו הגיימרים? ולמה אין לנו פה נטפליקס? ומתי נפסיק לסלוח לגוגל על הכל? הגיקים מצטרפים לגל המחאות הגובר, ומקימים מאהל וירטואלי

העם דורש אקסבוקס
העם דורש אקסבוקס | צילום: חדשות 10, עיבוד תמונה: נענע10

ריק

העם דורש שיווק אקס בוקס רשמי

מיקרוסופט זה כבר מזמן לא רק חלונות ואופיס. בתחילת העשור הקודם, נובמבר 2001 ליתר דיוק, השיקה ענקית התוכנה קונסולת משחקים משלה, אקס-בוקס שמה, שהפכה ללהיט אדיר ואפילו עקפה את הפלייסטיישן של סוני במכירותיה. משום מה, לאורך כל התקופה הזו, לא ראתה החברה לנכון להשיק את המוצר המדליק הזה באופן רשמי בישראל - והיא ממשיכה להחזיק בעמדתה המוזרה.

 

אז למה, בדיוק, אין לנו אקס-בוקס? מעולם לא קיבלנו על כך תשובה ברורה. לפעמים זה החשש מהפיראטיות, אלא שבמדינות אחרות, בהן נגע ההעתקות הרסני אף יותר, הושקה האקס-בוקס מזמן. לפעמים טוענים אנשי מיקרוסופט כי החברה העולמית לא מוצאת הצדקה להשקעה הנדרשת לצורך תחילת השיווק המקומי, ולזה כבר היינו מוכנים להאמין, אילולא מכשירי הטלפון מבוססי "חלונות מובייל" היו נעדרים מישראל אף הם. האם מישהו במיקרוסופט מתכוון לטעון כי שוק הסלולר המקומי קטן או עני?

 

הנה הסיבה ההגיונית ביותר שאותה הצלחנו להעלות עד כה בדעתנו: לא אכפת להם. זה קל ונוח לשווק לשוק העסקי, שם ניתן להסתפק במאמצי מכירות ממוקדים ולא חדשניים, לספק שירות רק לאנשי מערכת שמבינים עניין, ולרדוף אחרי פירטים שקל יחסית לתפוס. אז מה אם תעשיית הגיימינג מניבה רווחים עצומים ומלאת פוטנציאל? לאף אחד אין כוח להתעסק עם הלקוח הישראלי. (אילן גלר)

 

 

אקס בוקס
אקס בוקס

העם דורש סטרימינג איכותי

יש אנשים, ולא נציין שמות, שמכורים לסדרות כמו "אמריקן איידול". אם הם במקרה מנויים של יס, הם היו יכולים לצפות בעונה האחרונה של התוכנית יומיים בלבד אחרי שידורה בארה"ב. כפר גלובלי? רק כמעט. בסוף כל תוכנית, מוזמנים הצופים לגשת באותו רגע לחנות האייטיונז של אפל, ולקנות את השירים שאהבו מהתוכנית. כמה נחמד אם אתה גר בארה"ב, כמה מבאס אם אתה תושב ישראל.

 

אייטיונז, חנות המוזיקה והמדיה המקוונת הגדולה בעולם, סגורה ומסוגרת בפני רוב הישראלים מן השורה (כן גרייבסקי, אנחנו יודעים שלך יש את כל השיטות לעקוף את כל האיסורים). ולא רק אייטיונז: גם שירותי וידאו בהזרמה (סטרימינג) כמו נטפליקס, או שירות המוזיקה ספוטיפיי - כל הטובין האלה שאזרחי ארה"ב יכולים לצרוך בסטייל על מכשיר האייפד שלהם, הוא חלום רחוק עבור תושבי מדינת האוהלים.

 

אז כן, יש לנו כמה תחליפים מקומיים, כמו musix של פלאפון למוסיקה, או אורנג' טיים לסרטים וסדרות, אבל הם מעטים מדי, וההיצע בהם דל מדי. כשסרט בן שנה כמו "זוהי סדום" מופיע באורנג' טיים תחת הקטגוריה "סרטים חדשים" - טוב, אתם מבינים לבד את הבעיה.

 

אם גודל השוק מונע מהשחקנים הבינלאומיים להיכנס לשוק הישראלי ולתת לנו גישה לדבר האמיתי, לפחות השחקנים המקומיים יכולים להשקיע בו קצת יותר. אצל חלקנו, אתם יודעים, המחשב הוא כבר מזמן גם הטלוויזיה. אם רק תתנו לנו  את המבחר ואת חוויית המשתמש, תאמינו או לא, נהיה מוכנים לשלם. (מעיין כהן)

 

 

שירות הסרטים המקוון נטפליקס
שירות הסרטים המקוון נטפליקס | צילום: flicker cc-by Dekuwa

העם דורש פנבויז שתקנים

קודם כל, תנשמו עמוק ותשימו את הסלולרי שלכם בצד. עכשיו, תענו בכנות: האם ביליתם יותר מחודש בבדיקת המפרט של הסמארטפון שתכננם לקנות? האם נכנסתם לדיונים פילוסופים עמוקים על הבדלי הממשק של האנדרואיד וה-iOS? האם גם אחרי שקניתם את המכשיר, אתם עדיין מבזבזים שעות בקריאת טוקבקים של כתבות סלולר, כתיבת תגובות, ורענון העמוד כדי לראות אם הבחור שקראתם לו "אייפוניסט עלוב" ענה לכם?   אם עניתם לכל אלו נכונה - ברכותיי, אתם פנבויז.

 

במקום לבזבז זמן על השחזת טיעונים לכאן או לכאן, חשוב לזכור דבר אחד - התחרות טובה לנו - הצרכנים. אם אפל לא הייתה מפתחת את iOS, אנדרואיד לא הייתה מנסה להציע לה תשובה הולמת, ואם אנדרואיד לא הייתה מוצלחת - אז אפל לא הייתה מתנהגת כמו פנבוי בעצמה, ומנסה להוריד מכשירים של סמסונג גלקסי מהמדפים. אבל בשורה התחתונה - המרוויחים מהעובדה שמוצעות לנו שתי אפשרויות לא רעות בכלל, הם אנחנו.

 

זה לא משנה אם אתם מגיעים מהצד של הכלה או החתן - סטיב או לארי, אפל או גוגל - הגיע הזמן להודות שהסיבה שאתם מבזבזים זמן בוויכוחי סרק על שוכן הכיסים הקטן והמרובע הזה, שאתם מטנפים לי את הפיד בפלפולים על מעבדים כפולי ליבה לעומת ממשק קסום, הוא שאתם ממש, אבל ממש להוטים לגביו. אז למה לא פשוט להתרכז בזה, במקום לטנף את הרשת בוויכוחי ירדנה נגד עופרה?

 

אה, והבא שיגיד "אייפון קילר" יתעורר מחר בבוקר עם נוקיה צביקה פיק (3100) עם סנייק. (שלי דובילנסקי)

 

בובות אנדרואיד
בובות אנדרואיד | צילום: Flicker cc-by etnyk

העם דורש פרטיות להמונים

מדהים כמה קל לשנות את דעת הקהל: נראה כאילו זה היה רק אתמול שמנכ"ל גוגל היוצא, אריק שמידט, נתפס באמירות מדאיגות ומרחיקות לכת הנוגעות לפרטיות המשתמשים בשירותי גוגל. הנה טעימה קטנה:

 

"אנחנו יודעים איפה אתם. אנחנו יודעים איפה הייתם. אנחנו יודעים פחות או יותר על מה אתם חושבים". (שמידט בראיון לאטלנטיק ב-2010).

 

"אם יש לכם משהו שאתם רוצים שאיש לא יידע עליו, אולי לא הייתם צריכים לעשות אותו מלכתחילה". (שמידט בראיון ל-CNBC ב-2011)

 

לאורן של התבטאויות מסוג זה, אפילו פייסבוק - שמשנה בכל שבוע את הגדרות הפרטיות, שמלאה בחורי אבטחה כמו גאודה בשלה ושעוסקת בכריית מידע אישי למטרות פרסום - נראתה פתאום כמו מקום מוגן ובטוח.

 

ואז התרחשו שני דברים: בינואר השנה גוגל שלחה את שמידט אל מאחורי הקלעים, לפני שיפלוט עוד אמירה המדיפה ניחוח 'האח הגדול' (הספר, לא הריאליטי) וגוגל פלוס, הרשת החברתית המתחרה של גוגל, נפתחה בגירסת הבטא.

 

וכך, בהינף 1+, נראה כי נמחלו ונשכחו עוונותיהם של שמידט וגוגל ו-25 מיליון משתמשים (נכון לעכשיו) הצביעו בעכבר והעבירו את מיטב התמונות, הסרטונים והמידע האישי שאנשים נוטים לאחסן ברשת חברתית, מפייסבוק לגוגל פלוס. אחרי הכל, העיצוב ממש יפה ונקי כזה, המעגלים הרבה יותר אינטואיטיביים מאשר הקבוצות של פייסבוק, הזולות ממש מגניבות ואה, יש שם צ'ט פונקציונלי. אתם מבינים, שאם לחיות בלי פרטיות, אז לפחות שהצ'ט יהיה צ'ט.

 

קל לשכוח, וגם נעים לשכוח, שיש קשר בין הסרטונים החמודים שמציגים את גוגל פלוס כמפלט בטוח לחיי החברה הווירטואליים שלנו, לבין תאגיד גלובלי ענקי. כזה שמשפיע על הדרך שבה אנחנו גולשים, מעבדים מידע, וכן - גם על האופן שבו אנחנו תופסים את הפרטיות שלנו. כל פעם שאנחנו מעלים תמונה ממסיבה או את מספר הטלפון שלנו לגוגל פלוס (או לפייסבוק) אנחנו מאיישים צד אחד במערכת היחסים שבינינו לבין התאגידים שמאחורי הרשתות החברתיות - מערכת יחסים שמתבססת על כך שאנחנו נמשיך להעלות תכנים לרשת, והם לא ינצלו אותם לרעה.

 

המסר הוא לא שעליכם להתנתק עכשיו מהרשת, למחוק את הפרופיל, לזרוק את הסים בסמארטפון לשירותים ולהסתתר בבית מתחת לכובע אלומיניום. פשוט ונכון יותר לזכור להשתמש ברשת כדי לדעת על מי אתם סומכים, ולא לשקוע לאדישות של המשתמש הקטן, ששוכח שהבסיס לכל תאגיד גלובלי מצליח הוא למעשה אנחנו. כל המידע כבר שם, אנחנו רק צריכים לזכור שלא ליפול ברשת. (שלי דובילנסקי)

 

מדריך פרטיות לגוגל פלוס
מדריך פרטיות לגוגל פלוס | צילום: אילוסטרציה

העם דורש צדק לגיימרים

אף אחד לא הוריד את "התפסן בשדה השיפון" מהמדפים אחרי שגילו שבעקבותיו החליט מרק צ'פמן לרצוח את ג'ון לנון. אף אחד גם לא הוריד את "ייסורי ורתר הצעיר" מהמדפים אחרי שזה גרם לגל התאבדויות המוני. אבל את קול אוף דיוטי, משחק וידאו טיפשי ורדוד בהרבה מהספרים האלו, הורידו מהמדפים מיד אחרי הרצח המזעזע בנורבגיה.

 

אומרים שבגלל שבמשחקי וידאו השחקן לוקח חלק פעיל באלימות, הם משפיעים יותר מסרטים או ספרים. זהו טיעון דמגוגי וטיפשי, שנפל פעם אחר פעם במחקרים מדעיים, ושנובע מחוסר הבנה של ההנאה ממשחקי וידאו, או מהחיפוש אחר שעיר לעזאזל, שהוא צעיר יותר ומוּכר פחות ממוצרי תרבות אחרים.

 

הגיע הזמן שהציבור, ובעיקר בעלי השפעה על דעת הציבור, יבינו שמשחקי וידאו הם עוד סוג של בידור. רק שבמקרה הזה, המעורבות של הצרכן היא קצת יותר אקטיבית. זה לא קשור בהכרח לרמת ההיסחפות של הצרכן אחר אותו מוצר בידורי. ספר וסרט יכולים להיות סוחפים בהרבה מאשר משחק וידאו, ויעידו הדוגמאות שהבאתי בתחילה.

 

המקרה בנורבגיה הוא דוגמא למציאת שעיר לעזאזל, ופחדנות של מפיצות המשחקים מהדעה הפרימיטיבית של ההמון הזועם. הרי יש כל כך הרבה סממנים המעידים על תפיסת העולם המעוותת והחולנית של אותו רוצח נתעב. למה להיתפס דווקא למשחק הווידאו שהוא שיחק? במשחק וידאו זה שיחקו גם עשרות מיליוני אנשים שפויים לחלוטין. אין הצדקה להורדת המשחק מהמדפים במקרה הספציפי הזה, ובכלל. הציבור השפוי לא צריך להיענש בגלל חולי נפש, והורדת המשחקים מהמדפים לא תפחית את החשיפה של אנשים בעלי דעות קיצוניות ומסוכנות ל"מקורות השראה", בין אם אלו משחקי וידאו, ספרים, או כל אמצעי העברת מידע אחר. (אליאב סולומון)

  

Call of Duty: Black Ops
Call of Duty: Black Ops | צילום: יח"צ

העם דורש למגר הקופונים

- איך היה במסעדה?

- לא משהו.

- אז למה הלכת?

- כי היה לי קופון.

 

מי שלא היה עד לשיחה בסגנון הזה בחודשים האחרונים, שיקום. לא משנה אם זו מסעדה, בית קפה, מניקור או  תספורת לכלב: אם מנועי השוואת המחירים באינטרנט ובסלולר עוזרים לנו להיות צרכנים חכמים יותר, תרבות הקופונים עושה בדיוק ההפך - גורמת לנו לקנות מוצרים שאין לנו שום צורך בהם, רק כדי שלא נצא פרייארים. זאת, כאשר מן הצד השני יש מוצרים שאנחנו כן רוצים וזקוקים להם, אנחנו לא קונים. לא חבל לקנות במחיר מלא, כשבטח מתישהו יהיה קופון?

 

אז כן, בהתחלה זה היה סקסי. עולם חדש מופלא לצרכן הישראלי חובב הדילים. לא עוד הנחה משעממת, אלא כזו שמתלווה אליה תחושת דחיפות עליונה ושל קנייה משותפת עם חברים ומשפחה (אחי, איזה דיל, אתה חייב גם!). אפילו המוצרים היו כאלה שרובנו באמת צורכים, לפחות מדי פעם. העסק כל כך הצליח, שכולם, אבל כולם, פשוט היו חייבים להצטרף ואתרי קופונים התחילו לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם, ולהציף אותנו הצרכנים בשלל הצעות שונות ומשונות.

 

באופן טבעי, עם כל כך הרבה מתחרים בשוק כל כך קטן, התחילו העסקאות להיות אטרקטיביות פחות ופחות: ייעוץ לכלות, ייעוץ לתסרוקות, תרומות, שתי מנות שווארמה, טיסה בכדור פורח, הופעות של אומנים אלמוניים ובילויים הזויים כאלה ואחרים. למה אנחנו צריכים את כל זה? לא נשאיר אתכם במתח: אנחנו לא. אחרי אינספור מיילים עם הצעות שאתרי קופונים שונים שנשלחו אחר כבוד לתיקיית הזבל בלי שנפתחו, אנחנו מרגישים בשלים להתנתק לתמיד מכל ההצעות. תאמינו לנו, הדיל הכי משתלם שעשינו עד היום. (מעיין כהן)

 

תאור
תאור | צילום: Getty Images