אולפני הסרטים משחקים אותה פיראטים ביוטיוב

מה שרבים חשדו בו כבר מזמן קיבל לאחרונה אישור רשמי: חלק לא מבוטל מהסרטונים הפיראטיים שמפרים לכאורה זכויות של סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה, הועלו לרשת על ידי האולפנים עצמם.

הנושא עלה לכותרות לאחר שחברת ויאקום הגישה תביעת ענק נגד גוגל, שבבעלותה אתר שיתוף הוידאו יוטיוב, בטענה שזו היתה מודעת לקיומם של תכנים עליהם יש לויאקום זכות קניין ושלא עשתה מספיק כדי  להסיר את כולם בזמן. גוגל, מצידה, טוענת שעשתה מעל ומעבר.

איך הם עושים את זה?

אלא שהראיות שהגישה ויאקום עצמה חשפו אמת לא נעימה: עובדי החברה, כמו גם ארגונים חיצוניים ששכרה החברה לשם כך, יצרו ביוטיוב עשרות פרופילים מזויפים, ששייכים כביכול לצעירים מגניבים ומעורים בתרבות הרשת. המשתמשים הפיקטיביים, בעלי שמות כמו MMysticalGirl8, Demansr, tesderiw, GossipGirl40, Snackboard העלו ליוטיוב סרטונים באיכות גבוהה עם סצינות מתוך סרטי קולנוע שיצאו לאקרנים או ככותרי DVD באותו זמן. כמו כן, תיאורי הקבצים כללו מושגי חיפוש הקשורים לתכנים פיראטיים (כמו rip, hq ואחרים) - ככל הנראה במטרה למשוך גולשים לצפות בקטעים.

ויאקום ואולפני הסרטים אינם יכולים להתנער מאחריות ולטעון שלא ידעו על קיומם של הסרטונים הללו. אחרי הכל, גוגל מספקת להם את מערכת ContentID, טכנולוגיה שמטרתה לאתר עבור בעלי הזכויות יצירות - כמו גם חלקים מהן דוגמת תמונות, מוזיקת רקע ועוד - שעלו לרשת. במקרה שבעלי הזכויות מזהים הפרה, הם יכולים לדרוש מיוטיוב להסיר את הסרטון - וזה נמחק מהאתר באופן אוטומטי.

למרות זאת, משתמשים כמו RandomMiss1995 לא הוסרו על ידי גוגל ותכניהם לא נחסמו מעולם - ואף זכו למספר לא מבוטל של צפיות. זאת, כאמור, בניגוד למשתמשים רגילים שתכנים דומים שהעלו נמחקו מהאתר. יתרה מכך, הקשר שבין המשתמשים "המיוחסים" לבין אולפנים הוצנע, ורק חיפוש מעמיק הצליח לקשר בין הפרופילים הפיקטיביים לבין חברות שיווק ופרסום באינטרנט.

למה הם עושים את זה?

גוגל אמנם מציעה לחברות כלים להפקת רווח כספי מהצפיות ביוטיוב, כמו גם הגבלות גיאוגרפיות על צפייה בתכנים שונים, אולם נראה כי לא הרווח הכספי הוא זה שהניע את החברות להעלות תכנים לא חוקיים. למעשה, התופעה החלה זמן רב לפני שגוגל הציעה להן אפשרויות אלו וחלק מהסרטונים צברו מאות אלפי צפיות כשהאולפנים, לכאורה, לא רואים ולו סנט אחד מהעניין.

הסיבה העיקרית היא שהפרופילים הפיקטיביים מספקים לאולפנים ולחברות ההפקה כלים לניתוח הפופולריות של התכנים שלהם ושליטה מלאה בכלים אלו, מבלי להרגיז שותפים עסקיים ישירים של החברות. כך, לדוגמה, דיסני אינה יכולה להעלות קטע בן 30 דקות מהסרט "צעצוע של סיפור 3" לאתר הרשמי שלה מבלי שיווצר ניגוד אינטרסים שעשוי לפגוע בחברה: מפיצי ה-DVD ואתרים כמו Netflix המאפשרים צפיה בתכנים בתשלום יצאו נגד דיסני ועשויים להפסיק לעבוד איתה בטענה שהיא פוגעת בהם מסחרית.

לעומת זאת, כאשר משתמש פרטי, לכאורה, מעלה את התכנים, האולפן שעומד מאחוריו יכול לצפות ברמת ההתעניינות ביצירה ואף לקדם את מכירותיה על ידי העלאה של חלקים מסוימים ממנה. בדרך זו, הצופה יאלץ לחפש את שאר היצירה במקום אחר, כמו בית הקולנוע או ספריית הוידאו הקרובה.

חיים בסרט

נראה שאולפני הסרטים רואים את הפוטנציאל השיווקי של יוטיוב, אך נוצר מצב אבסורדי בו הרצון שלהם להיות בשליטה גורם לכך שיד ימין אינה יודעת מה מעשיה של יד שמאל. מצד אחד, אולפני הסרטים נאבקים בפיראטיות ותובעים חברות כמו גוגל חדשות לבקרים. מנגד, לא פעם מחלקת השיווק של אולפני הסרטים מעלה ליוטיוב את אותם סרטונים בדיוק שהוסרו מהאתר רק יממה לפני כן על ידי המחלקה המשפטית של גוגל.

התביעה של ויאקום חשפה לא רק את שיטות השיווק המחוכמות והספק מפוקפקות של אולפני הסרטים, אלא גם הראתה את הקונפליקט הפנימי בתעשיה כיום. בעוד הצעירים והחדשנים בתחום מאמינים שפיראטיות מהווה גורם מסייע להפצה ויראלית של המסר הפרסומי, מנהלים הדוגלים בשיטה מסורתית יותר יוצאים נגד התופעה ונלחמים בה, גם במחיר הפסדים משמעותיים לחברת ההפקות או האולפן.