איך עובדת בדיקת פוליגרף

כמעט בכל פעם שנחשפת (עוד) עבירה חמורה בדרגים הגבוהים, הנאשמים והמאשימים ממהרים לעבור בדיקות פוליגרף מתוקשרות היטב. מצד שני, התקשורת לא שוכחת להזכיר לנו שתוצאת בדיקת הפוליגרף אינה מהווה ראיה משפטית. מדוע לא, בעצם? ואם היא אינה מוכיחה דבר בוודאות, מדוע מייחסים לה חשיבות כזו? בכתבה זו נסביר את הרציונל והפרקטיקה של הבדיקה המפורסמת, ונראה למה הדעות לגביה חלוקות כל כך.

מדדים גופניים

בדיקת הפוליגרף (מיוונית, בתרגום חופשי, "כתיבה מרובה") מבוססת על העובדה כשאשר אדם משקר ביודעין, בעיקר בעניינים מהותיים, הדבר כרוך במידה מסוימת של לחץ נפשי. לחץ גורם לפעילות מוגברת במערכת העצבים הסימפתטית, שאין לנו שליטה רצונית עליה ושמכינה את הגוף להתמודדות עם איומים. ההכנה הזו כוללת שינויים בדופק, בלחץ הדם, בנשימה, במוליכות החשמל של העור (עקב הזעה מוגברת) ועוד. את כל השינויים הפיזיולוגיים הללו אפשר למדוד בדיוק רב באמצעות אלקטרודות או התקנים פשוטים אחרים, ומכשיר הפוליגרף הוא למעשה אוסף של כלי מדידה שכאלה שפועלים בו-זמנית בזמן שהנבדק נחקר. המידע שמצטבר נרשם על נייר או, בפוליגרפים מודרניים, במחשב, ומשמש בסיס לחישוב כמותי שקובע את התוצאה הסופית.

שלושה סוגי חקירה

כמובן, עצם הסיטואציה של חקירה מספיקה כדי להלחיץ מאד כל אדם סביר, והמדדים הפיזיולוגיים אינם מסוגלים להבדיל בין לחץ שמקורו בשקר לבין לחץ מכל מקור אחר. איך מנקים את הנתונים מ"רעשים" שכאלה?

הפתרון הנאיבי הוא לבקש מהנחקר לענות על שאלות שבחלקן הוא עשוי לשקר (שאלות רלוונטיות שקשורות לפשע שבגינו הוא נחקר) ובחלקן סביר להניח שיאמר אמת (שאלות לא רלוונטיות כמו "האם יש לך שתי עיניים"). אם מידת הלחץ הנמדדת על ידי מכשיר הפוליגרף גבוהה יותר עבור השאלות מהסוג הראשון, זהו לכאורה סימן לכך שהוא שיקר בהן. אם רמת הלחץ נשארת אחידה בכל השאלות, המסקנה תהיה שהנחקר אמר אמת.

לרוע המזל, שאלות רלוונטיות בחקירת פשע נוטות להכיל תכנים לא נעימים, שעלולים לעורר תגובת לחץ גם אצל נחקר חף מפשע. כדי להתגבר על הבעיה, שיטות חקירה מודרניות מוסיפות לתהליך שאלות "בקרה" - שאלות שכל נחקר סביר ישקר בהן בסיטואציה שכזו, אך שאינן קשורות לפשע הספציפי (למשל: "האם לקחת פעם משהו שלא שייך לך?"). כאשר מידת הלחץ בשאלות האלה דומה לזו שבשאלות הרלוונטיות, ההנחה היא שהנחקר שיקר גם ברלוונטיות. לעומת זאת, אם שאלות הבקרה יוצרות לחץ נמדד רב יותר מאשר הרלוונטיות, כנראה שההכחשות של הנחקר הן כנות.

שיטה נדירה הרבה יותר כרוכה בהצגה של מידע או ראיות מפלילים בהפתעה. נחקר אשם צפוי להגיב בלחץ רב מאד, אך לרוב קשה למצוא ראיות כאלה או לשלב אותן באופן שלא יטה מאד את החקירה.

לא חד משמעי

באופן טבעי, כל אדם מגיב אחרת במצבי לחץ. ישנם כאלה שהלב שלהם ידהר מעצם המחשבה שהם חשודים במשהו, ויש אחרים שהשינוי במדדים הגופניים שלהם בעת שקר כה זעיר, שהמפענח האנושי או הממוחשב פשוט לא יצליח להבחין בו. בהערכה גסה מאד, כעשרה אחוזים מבדיקות הפוליגרף מסתיימות בחוסר יכולת להכריע, בגלל עודף רעש או שקט בנתונים. גם בבדיקות שכן הסתיימו בהכרעה, לא תמיד התוצאה משקפת את האמת: אדם אשם עשוי לצאת נקי, ולעתים קרובות יותר, אדם חף מפשע עלול להיחשב אשם. מדובר על אחוזים קטנים יחסית אך בכל זאת משמעותיים (כ-3% ו-7%, בהתאמה), ועובדה זו לבדה מספיקה כדי להימנע משימוש משפטי בתוצאת הפוליגרף - אך היא בהחלט לא המגבלה היחידה של השיטה.

אגב, הפוליגרף אמין עוד פחות כשהנחקר אינו הפושע אלא הקורבן. האינטרסים של הקורבן לשקר או לומר אמת מורכבים הרבה יותר, עצם החקירה מהווה פגיעה נוספת ומלחיצה, וניסוחי השאלות וצורת הניתוח שלהן שונים לגמרי.

הטיות על גבי הטיות

הצרות של הפוליגרף לא מסתיימות כאן. למשל, חוקר לא מנוסה או נלהב מדי יכול להטות את תוצאות המדידה, לטוב ולרע, באמצעות הוספת גורמי לחץ משל עצמו (איומים על הנחקר בנקודות מפתח במהלך החקירה, שינוי בטון הדיבור עבור סוגי השאלות השונים ועוד).

חוקר טוב צריך להכין מראש גם שאלות טובות. אסור להשתמש בשאלות שנתונות לפרשנות הנחקר, מכיוון שהוא עשוי לפרש את הדברים באופן שונה מכפי שהחוק עושה זאת. לדוגמה, אם נאשם באמת אינו תופס תקיפה מינית שביצע כאונס, השאלה "האם אנסת את X" תזכה לתשובה שלילית כנה: מבחינתו, "היא בעצם רצתה את זה" או כל תירוץ אחר. כמו כן, אין טעם לשאול לגבי פרטים שאדם סביר אינו אמור לזכור, כגון "האם כשפגשת את א' לפני חמש שנים לבשת חולצה כחולה?"

כל המספרים שהוזכרו עד כה נכונים ל"בדיקות מעבדה", סימולציות שבוצעו עבור פשעים קטנים ומדומים בהנחיית החוקרים. תנאים נקיים שכאלה הכרחיים לצורך הדיוק הניסויי, אך הם אינם מובנים מאליהם בעולם האמיתי. סטודנט ש"סחב" פריט קטן על פי הוראה ומתכוון להחזירו וללכת לקפיטריה בתום הניסוי אינו דומה לאדם שמואשם ברצח ויודע שהחקירה הנוכחית עלולה לחרוץ את גורלו למאסר עולם. אמנם בוצעו מספר מחקרים בדיעבד על בדיקות פוליגרף של נאשמים שהורשעו או זוכו בבית המשפט (שלא התייחס כמובן לתוצאות הבדיקה), אך עדיין אין ערובה לכך שבית המשפט קיבל את ההחלטה הנכונה.

לעבוד על הפוליגרף?

האם ניתן לשבש או להטות את מדידות הפוליגרף? אין מדד פיזיולוגי ייחודי לשקרים, ואפשר לעשות מניפולציה של המדדים הללו באמצעים פיזיים (כיווץ אצבעות הרגליים, צביטה עצמית וכו') ואולי אף בדרכים מנטליות (חשיבה על נושאים ספציפיים לפי סוג השאלה, תרגילי רגיעה ועוד). מצד שני, שליטה עצמית ברמה מספקת לביצוע התרגילים הללו מחייבת אימון בתנאי אמת, וגם אז קשה מאד לבצעם בצורה מושלמת בלי לעורר, לכל הפחות, את חשדו של החוקר המיומן. גם תרופות הרגעה למיניהן חסרות תועלת, כי הן מפחיתות את עוצמת התגובות לכל השאלות, ולא רק לאלה הרלוונטיות.

אז למה משתמשים?

בתחום האזרחי (תביעות ביטוח, ריגול עסקי) ובתחום הבטחוני (סינון מועמדים ובדיקות תקופתיות לעובדים במתקנים רגישים), נראה שהשימוש בפוליגרף נובע מהעובדה הפשוטה שלעת עתה אין כלי טוב יותר. בדיוק כמו במבחני מיון לעבודה, בבחינה הפסיכומטרית וכיוצא באלה, המערכת מוכנה לספוג רמה מסוימת של אי-וודאות ואף טעויות כדי להימנע מחוסר וודאות מוחלט.

ההתלהבות התקשורתית, ולעתים של הנחקרים עצמם, מהפוליגרף נובעת, לעומת זאת, מהתדמית הציבורית של המכשיר. הדעה הרווחת בציבור על הבדיקה חיובית למדי, ולכן עצם הפניה היזומה לבדיקה כזו נחשבת הוכחה לכנות ואמירת אמת מצד היוזם. במקרה הכי גרוע, הוא יקבל הזדמנות נוספת בבית המשפט - שכאמור אינו מכיר בפוליגרף. גם העיתונאים והכתבים שצריכים לשמור על סיפור חי ובועט גם כשאין בו התפתחויות נוספות שמחים לכל שביב של מידע, מפוקפק ככל שיהיה.

חשוב לזכור שבדיקת הפוליגרף מבוססת על עקרונות ובדיקות מדעיות, ויש לה תוקף גבוה יותר מכל תחושת בטן או ניתוח גרפולוגי. למרות זאת, אפילו כאשר היא מתבצעת היטב, היא אינה מהווה תחליף לחקירה המסורתית ואינה מוכיחה דבר מעבר לספק סביר.