לא מעניין אותי איפה את אוהבת את זה

שלום לך גברתי. לאחרונה פרסמת בפייסבוק סטטוס שמספר איפה את אוהבת את זה. על השולחן, על הספה, על הרצפה או במקרר. יכול להיות שבעקבות זאת הרגשת נורא מתוחכמת, חזקה וחשובה. יש לי משהו לספר לך: את ממש לא, ויותר מזה, ניצלו אותך.

אם פרסמת סטטוס כזה את בוודאי אחת מאלו שמעבירות לכל רשימת התפוצה שלך מיילי שרשרת שמבטיחים לך שבע שנות מזל טוב, או 457 דולר ממיקרוסופט, או 3 שקלים לילד חולה סרטן על כל פורוורד. חתמת גם על העצומה למען התעלמות משעון החורף (אבל קמת לעבודה בדיוק בזמן) ושינית את תמונת הפרופיל שלך לזמן מה לזו של גלעד שליט. את אוהבת לחשוב שאת מעורבת, שאת חלק מתנועה עממית, שאת גורמת לשינוי בלי לקום מהמחשב. למעשה את לא יותר מנשאית של וירוסים.

אבל אתה לא מבין, את אומרת, זה היה חשוב! כי הרי הסטטוסים האידיוטיים האלה של "אני אוהבת את זה על..." לא היו סתם בדיחה חסרת משמעות, הם היו קמפיין למען העלאת המודעות לגירוש ילדי העובדים הזרים! לא, רגע, אולי זה היה בעצם שפעת החזירים? חיסכון במים? סרטן השד? מאבק למען חתולי הרחוב? למי אכפת. כולם הרי חשובים, וממילא לאף אחד מהם אין שמץ של קשר לאיפה את אוהבת את זה. ואין ספק שהקמפיין הצליח, כי הרי כולם מדברים על זה עכשיו, וכך המודעות למה שזה לא יהיה עלתה פלאים.

אז זהו. שזה לא ממש עובד ככה. כדי להעלות את המודעות למשהו צריך לדבר עליו. איש עוד לא הסביר איך בדיוק כל הסטטוסים האלה אמורים לשנות את גורלו של עובד זר אחד, לחסוך טיפה אחת, להציל שד או חתול אחד - כשכל העניין בקמפיין הוא הסודיות. הרי אסור לספר על מה זה באמת, בעיקר לא לגברים (חיחיחיחיחי!) כי זה יקלקל את ההפתעה.

אני אספר לך את מה הקמפיין הזה כן מקדם: את הקופירייטר (גבר, די בטוח) שהגה אותו. אני מקווה שלא קנית את זה שהעניין התחיל מזה ש"חברה שלי הציעה שאנחנו (הנשים) נעשה משהו מיוחד בפייסבוק באוקטובר הזה". הקמפיין הזה אפילו לא ישראלי - הגירסה הלועזית שלו הסתובבה בפייסבוק בתחילת החודש, והיתה אידיוטית כבר אז. אגב, גם כשפרסמת בפייסבוק את צבע החזיה שלך זה לא קידם את המודעות למצבם של הכורים בצ'ילה. במקרה שתהית.

אבל יודעת מה, תעשי מה שאת רוצה. אם את רוצה להאמין שכל פעם שאת מפרסמת סטטוס את תורמת לשימור יערות הגשם, תהני. אבל היית חייבת ליפול קורבן דווקא לקמפיין כל כך מעליב? "אני אוהבת את זה על השולחן" הרי לא מדבר על סקס, חלילה, אלא על איפה את אוהבת להניח את התיק כשאת חוזרת הביתה. כמה שנון. אפילו הבזויים שבפרסומאים, אלה שהיו משתמשים בסקס אפילו כדי למכור מסטיקים לילדים, היו חושבים פעמיים לפני שהיו משתמשים ברמיזה מינית כל כך פתטית. סקס אולי מוכר הכל, אבל כדי שאנשים יזכרו את המוצר ולא את הסקס, צריך להיות קשר כלשהו - ולו השולי ביותר - בינהם.

את חושבת שכשאת כותבת סטטוס שגורם לך להישמע כמו שרמוטה את "מראה כמה את חזקה"? את חושבת שהגברים (שלהם לא סיפרת, כמובן, מה הקטע באמת, ששששש!) שקוראים את הסטטוס הזה מכבדים אותך יותר או פחות? את חושבת שאותם קופים חסרי בינה ונטולי אינטליגנציה רגשית, כשהפיד שלהם יתמלא בהודעות כאלה, יתמלאו בהערכה מחודשת למין הנשי? או שמא זה יאשש בעיניהם את הדימוי הנשי הכי נחות האפשרי, זה שאת, "אישה חזקה" מנסה להיפטר ממנו כבר עשרות שנים? לא, ברצינות, מה דעתך? מעניין אותי לדעת.

גברתי, אני מצטער להודיע לך אבל ניצלו אותך, את התמימות שלך, חוסר המחשבה שלך והרצון שלך "להתגייס למען מטרה טובה" בשביל קמפיין שמשפיל אותך ולא מקדם שום דבר פרט לעצמו. אם דקלום כמה קלישאות כמו "למען מטרה" ו"נוכיח כמה אנחנו חזקות" הופך אותך לכיבשה שהולכת אחרי העדר בעיוורון, את הכל חוץ מאישה חזקה, וממש לא מעניין לי את התחת כרגע איפה את אוהבת את זה.

הפניות נוספות

>>> "שד ושבר". אילון זרמון חושב שהקמפיין נכשל במטרתו כיוון שהפך את הנושא לבדיחה

>>> "בפה, בתחת". נמרוד צוק לעומת זאת, דווקא מצא כמה סיבות טובות לאהוב את זה בכל מקום אפשרי

>>> "אחת מתשע אוהבת את זה על הרצפה". מיכל טראוריג חושפת שד