כותבים על כלום: אליפות הטוקבקים הדמיונית

זאת מלכודת הטוקבקים המושלמת. זה מה שחשבתי כשראיתי את הכתבה ב-ynet על מושתלת הריאה החרדית שלא מתכוונת לחתום על כרטיס אד"י, כי ככה הרב אמר. הסיפור הבסיסי, כמובן, היה מרתיח בפני עצמו. אבל הציטוטים שהופיעו בכתבה היו כל אחד עוד פך שמן שלם למדורה. הכל נראה כמעט כאילו תוכנן מראש כדי למשוך אש, גפרית, נפל"מ ואם אפשר גם נשק כימי, והוצב באמצע שדה הקרב הסוער ממילא של מלחמות הדת: הרי כל איזכור שהוא של חרדים ב-ynet גורר תמיד לכל הפחות עשרות תגובות בעד ונגד (בעיקר נגד). לכתבה הזאת, סימנתי לעצמי בטופס ההימורים הפנימי שלי, יש סיכוי טוב להפוך לאחת הכתבות המטוקבקות ביותר אי פעם.

הגולשים לא איכזבו. 2,376 תגובות (נכון לכרגע) פורסמו לסיפור בתוך שלושה ימים. רובם המכריע של התגובות אמרו אחד משלושה דברים: א. איכס; ב. החרדים כולם פרזיטים שיודעים רק לקחת ולא לתת; ג. אני רוצה לחתום על כרטיס אד"י שיאפשר לתרום רק למחזיקי כרטיס אחרים.

כל התגובות מובנות. ברור למה הנושא מסעיר אנשים. אבל כשמגיבה מס' 1650 (ריקי, ת"א) כותבת "אולי הגיע הזמן לתת עדיפות לאנשים שחותמים על אדי!", האם היא לא שמה לב שאת הרעיון המקורי הזה כתבו בערך 600 מגיבים לפניה? כנראה שלא; היא הרי לא קראה את התגובות האלה לפני שהגיבה. מי הולך לקרוא 1650 טוקבקים? לכולנו יש דברים חשובים יותר לעשות. טוקבקים לא קוראים; טוקבקים כותבים.

משתכשכים, מפזזים, מתפשטים

אבל האם הכתבה הזאת באמת הגיעה לראש טבלאות הרייטינג הטוקבקי? יש דרך לבדוק: Mako מפעילים את אתר "טוקבק", שמדרג כתבות מכל הרשת הישראלית לפי מספר הטוקבקים שקיבלו, וכך להציג בכל רגע את "הכתבות הכי חמות באינטרנט". מה שמדברים עליו הכי הרבה הוא מה שהכי מעניין. הגיוני.

מתברר שצדקתי חלקית בלבד. הכתבה על החרדית המושתלת היא באמת הכתבה בעלת מספר הטוקבקים הגבוה ביותר בשבוע האחרון, בהפרש עצום; אבל בדירוג החודשי, היא במקום הרביעי בלבד, מתחת לשלוש כתבות של וואלה - "איילה וטומי מתפשטים", "אלין ומיכל משתכשכות" ו"איילה רשף מפזזת". הא? עם כל הכבוד לשיכשוכים ולפיזוזים, קשה להאמין שהארועים הכה מסעירים האלה באמת הביאו יותר תגובות מאשר חומר נפץ חברתי מרוכז כל כך. רשימת הכתבות המטוקבקות של כל הזמנים מבלבלת עוד יותר: הכתבה הזאת לא נמצאת אפילו קרוב לפסגה. 50 המקומות הראשונים מלאים כמעט לגמרי בכתבות שעוסקות בפליטי האח הגדול (למען ההגינות, ישנן גם כתבות בודדות שאינן קשורות לאח הגדול שקיבלו יותר טוקבקים - ידיעות בנושא "עופרת יצוקה", המשט וחנין זועבי, ומותו של דודו טופז).

(ל"ת)

נכון, "האח הגדול" היתה תכנית מאוד פופולרית. אבל ברור שאלפי הטוקבקים על כל כתבה בנוסח "אלירז שדה גירד בבית השחי" הם מעבר לכל פרופורציה הגיונית. ובאמת, ביקור בכל אחת מהכתבות האלה מוכיח שהתגובות האלה חסרות תוכן אפילו בסטנדרט של טוקבקים ישראליים, הנמוך יותר מגמד כפוף בים המלח. אלפים על גבי אלפים של תגובות מכילות כולן שורת כותרת בלבד (ל"ת) שבה דבר הלל ושבח לדייר הוילה לשעבר המדובר. " אלין מתוקה המון הצלחה בהמשך!", " את פשוט מקסימה! תשמרי על עצמך. אוהבים אותך", " יש לך את החיוך הכי יפה ומקסים בעולם.", " את כל כך יפה...ומתוקה ...ומקסימה.....". וככה זה ממשיך. אלפי תגובות. התגובות שונות זו מזו, אבל מדי פעם חוזרות על עצמן בכל זאת: למשל, הניסוח המדויק "את מהממת ומתוקה אמיתית!!! אוהבים אותך יפיפיה  :)" מופיע - כולל הסמיילי בסוף, ללא תוכן - בטוקבקים לעשרות כתבות שבהן מוזכרת אלין לוי, בארבעה אתרים שונים.

אפילו המטקבקים-מטעם הפוליטיים הכי פוריים, ו"משווקי הרשת" הכי נאלחים, לא מגיעים לרמה כזאת של הצפה חסרת בושה. במבט ראשון נראה כאילו התגובות האלה יכולות להיות רק עבודה של מכונת טוקבקים אוטומטית, אבל הם לא: הם עבודה של קבוצות מאורגנות של  מעריצים, שמשקיעים כל אחד הרבה שעות מדי יום בכתיבת עשרות או מאות טוקבקים בכל כתבה שבה "האיש שלהם" מוזכר. תומכי אלירז, למשל, עובדים מתוך החמ"ל בקומונת "המקום של אלירז שדה" בתפוז, שם הם חולקים מדי יום את יבול הכתבות בהן הוזכר שמו של המלאך, ועוקבים אחרי מצבו בטבלאות הטוקבקים מול ה"יריבה" אלין.

אליפות הטוקבקים הדימיונית

למה הם עושים את זה? תשובה פשוטה: כדי שאלירז יהיה במקום הראשון ברשימת המטוקבקים ביותר. אבל למה שאלירז יהיה במקום הראשון בין המטוקבקים? לא מחלקים מדליות בסוף. שום מיליון שקל לא מונחים פה על הכף. אף אחד אפילו לא טען מעולם שהאדם המטוקבק ביותר הוא גם הפופולרי ביותר (ולראיה: החרדית עם הריאה). ה"תואר" הזה חסר כל משמעות. אבל המעריצים האלה חיים בעולם פנטזיה שבו המטרה להביא את אלירז לראש טבלת המטוקבקים לא רק בעלת משמעות - היא חשובה מספיק כדי שיקדישו לה את חייהם, פשוטו כמשמעו. כתיבת מאות טוקבקים ביום לוקחת זמן, זמן שאפשר היה לנצל לדברים אחרים, מהתנדבות למען לילדים חולי סרטן, דרך לימוד הונגרית ועד למשחק טאקי; כולם, אם תשאלו אותי לפחות, חשובים, מעניינים ומהנים יותר מכתיבה אינסופית של טוקבקים. אבל התחרות שקיימת רק בדמיונם של המטקבקים חשובה עבורם יותר מכל דבר אחר. כשאלירז התחרה השבוע מול בשבקין ב"ריאליטי בילבורד" - תחרות מטופשת אמנם, אבל בכל זאת תחרות - המעריצים הצביעו עבורו בצייתנות, כמובן, אבל בפורום של אלירז כתבה רוננת88: "יאללה שיגמר כבר... גם כל היום הזה הוא על חשבון טוקבקים".

אין עם מי לדבר

לכל אחד מאלפי הטוקבקים האלה יש רק משמעות אמיתית אחת: "שלום, אני טוקבק". הם לא נועדו להיקרא; הם נועדו להיספר. אמרנו כבר: טוקבקים לא קוראים. טוקבקים כותבים. בתוך עוצמת הקישקוש הזאת, קשה עוד יותר להיזכר בכך שבמקור, טוקבקים באינטרנט נועדו להבעת דעה ודיון. היום הם לא שום דבר מלבד רעש. במקרה הבלתי סביר שבו אחת מ-6153 התגובות לכתבה על "משתגידי עם אלין לוי" כללה מידע חשוב ומחכים, אין שמץ של סיכוי שמישהו אי פעם יקרא אותה, כי היא קבורה מתחת ל-6152 תגובות שלא אומרות שום דבר. ועד כמה שקל לצחוק על פרוייקט בזבוז הזמן העצום של מעריצי אלין ואלירז, מצב התגובות בכתבת הריאה - וכמעט בכל כתבה אחרת - לא שונה בהרבה. כולם מדברים, אבל אף אחד לא מקשיב; אם היו מורידים היום את השאלטר על מנגנוני התגובות בכל האתרים הגדולים, הדיון הציבורי לא היה מפסיד שום דבר.

מכיוון שאלירז שדה מוזכר בכתבה הזאת, ייתכן שגם היא תתמלא במאות טוקבקים, אבל לא בטוח. כי כמו שדינה128 כתבה בפורום של אלירז, עדיף להשקיע את הזמן במקום אחר, כי " בנענע כמעט ולא מעלים טוקבקים". שמעתם?