כיף עם פצצות אטום

כאשר נבחרו התמונות שנועדו לייצג את המין האנושי בפני חייזרים, המדענים התחבטו בשאלה אם לכלול בהן תמונה של "ענן הפטריה" המפורסם שנוצר בעקבות פיצוץ גרעיני. לפצצות האטום יש אמנם חשיבות עצומה בתרבות המודרנית, אך לבסוף הוחלט להשאיר את התמונה הזו בחוץ, משום שהיא עלולה להיתפס כאיום. אפרופו, מעניין שלא היתה להם שום בעיה לכלול תמונה של אדם צולה דגים על גריל - מחזה שבוודאי ייתפס כאיום על ידי גזעים ימיים. בכל אופן, נשק גרעיני הוא אכן דבר הרסני ומפחיד ביותר, שכיכב במירע הסיוטים מאז השישי באוגוסט 1945. האם באמת אין בו שום דבר חיובי? הנה סקירה של שימושים קונסטרוקטיביים ואפילו מגניבים שהוצעו לפצצות האטום. אחמדינג'ד, לשיקולך.

1. לשלוח מסר לחייזרים

לא, לא כזה מסר. בראשית שנות השבעים, במסגרת כנס בינלאומי רציני בנושא תקשורת עם תרבויות זרות, הוזכרה גם האפשרות לבצע פיצוץ גרעיני מבוקר כדי למשוך את תשומת הלב של מאזינים פוטנציאליים בכוכבים רחוקים. אחת התכונות של פיצוצים כאלה היא שטף אדיר של קרני רנטגן שנמשך כאלפית השניה - חזק ומרוכז אף מזה של סופות שמש גדולות. אם הדבר יתרחש מחוץ לאטמוספרה, או בצד השני של הירח, תיווצר משואת איתות קצרה אך משמעותית. חישוב מפורט הראה שאם שתי המעצמות דאז היו לוקחות את כל הארסנל הגרעיני שלהן ומפוצצות אותו יחד במקום בטוח שכזה, אפשר היה, בתנאים מסוימים, לקלוט את האיתות במרחק של עד 190 שנות אור. לרוע המזל, במונחים קוסמיים זה לא כל כך רחוק (כמעט כל קבוצות הכוכבים שאנו מכירים רחוקות יותר), ואם במקרה הצופה מצמץ, כל ההשקעה הלכה לעזאזל. המעצמות נאלצו, בלב כבד, להמשיך ולהחזיק בנשק.

2. לחפור ממש מהר

הרעיון הזה הגיע רחוק יותר - עד כדי ניסויים בשטח. במסגרת פרויקט Plowshare ("להב המחרשה", על בסיס התרגום האנגלי ל"וכתתו חרבותם לאתים" מישעיהו פרק ב', פסוק ד'), ממשלת ארה"ב בחנה דרכים לנצל את כוח הפיצוץ הגרעיני לעבודות הנדסיות אזרחיות. לדוגמה, אם צריך לחפור אגם מלאכותי גדול לצורך אגירת מים, להרחיב את תעלת פנמה או לסלק מהדרך הר עקשן שמפריע לסלילת אוטוסטרדה. אחד השיאים של התוכנית היה ניסוי "Sedan" בשנת 1962, בו הופעלה אי-שם בנבאדה פצצת מימן בעוצמה של 104 קילוטון TNT (בערך פי 7 מהפצצה שהוטלה על הירושימה). התוצאה: מכתש עצום בקוטר 390 מטרים ובעומק 100, רעידת אדמה בעוצמה של 4.75 בסולם ריכטר והרבה זיהום רדיואקטיבי של הסביבה.

3. להיפטר מפסולת גרעינית

זה אמנם נשמע כמו מתיחה אכזרית לשוחרי איכות הסביבה, אך הרעיון הזה אכן הופיע במגזין Science בשנת 1973: חופרים בור עמוק (מאד) וצר מתחת למתקן אחסון של פסולת גרעינית, משליכים פנימה פצצת אטום או מימן גדולה ובורחים. כל הזבל נופל לתוך הבור הגדול שנוצר ושם, רחוק מהעין ומהלב, הפסולת מגיבה עם עצמה באיטיות ומאבדת מכוחה להזיק.

4. להמריא לחלל בסטייל

כל ההצעות הללו מתגמדות לעומת פרויקט אוריון - רעיון שפותח לפרטיו בשנות החמישים והששים בארה"ב, לפיו אפשר ואפילו כדאי לשגר חללית ענק באמצעות פיצוצים אטומיים. זוכרים את טיל המנטוס-קולה? אותו עיקרון, רק שבמקום סוכריות מנטוס שנופלות לתוך בקבוק קולה, בפרויקט אוריון מדובר על פצצות אטום קטנות בעיצוב מיוחד, שמושלכות בזו אחר זו אל מתחת לחללית ודוחפות אותה בעוצמה למעלה. אגב, הקשר לקולה לא מסתיים כאן: אנשי הפרויקט פנו בשלב כלשהו למפעלי קוקה קולה כדי ללמוד כיצד המכונות שלהם משליכות בקבוקי זכוכית בזה אחר זה למילוי בפס הייצור בלי ששום דבר ייתקע בדרך. האלמנט הקריטי בחללית עצמה הוא בולם הזעזועים - פלטה ענקית וכבדה שסופגת את הדף הפיצוץ ו"מרככת" אותו עבור הטייסים האמיצים בעזרת מערכת של קפיצים ומנגנונים אחרים. אותה הפלטה יכולה להגן עליהם גם מהקרינה המסוכנת.

בעוד שטילים מונעים בדלק כימי, כמו אלה ששיגרו את חלליות אפולו לירח, קורעים את עצמם במטרה להגיע למהירות "עלובה" של קצת יותר מעשרה קילומטרים לשניה, חללית מסוג אוריון מסוגלת בתיאוריה לרכוב על שרשרת הפיצוצים ולהגיע בכיף למהירויות גדולות פי מאה או אלף. בנוסף, בעיית המשקל שמעיקה כל כך על הטילים של ימינו פשוט אינה רלוונטית כשמדובר בפצצות אטום, ואין קושי מיוחד לשגר חללית ששוקלת אלפי טונות. סופר המד"ב ג'רי פורנל, שהכיר את הפרויקט היטב ואף עשה בו שימוש עלילתי באחד מספריו, טען שבטיסה אחת בלבד אפשר יהיה להקים בסיס קבע על הירח, או להגיע לכוכב הלכת (לשעבר) פלוטו ולחזור בחזרה בתוך שנה אחת.

 

בעיית הזיהום הרדיואקטיבי של שיגור כזה היא קשה, אך פתירה. הנשורת הגרעינית המסוכנת היא תוצר של ביקוע לא יעיל בפצצה עצמה, ושל אבק וחומרים אחרים שהיו במקרה בסביבה וספגו קרינה. תכנון מדוקדק של הפצצות ושיגור החללית ממיקום בלב ים עשויים להפחית מאד את הזיהום.

 

החלק המדהים ביותר בפרויקט אוריון הוא שבניגוד לתוכניות אחרות למסע אל הכוכבים, את התוכנית הזו אפשר היה לממש כבר לפני ארבעים שנה או יותר. לא צריך מחשבים סופר-מתוחכמים או מנועי אנטי-חומר דמיוניים, רק הרבה פלדה, אורניום מועשר ורצון טוב. ניסוי קטן עם פצצות קונבנציונליות הוכיח שהקונספט עובד, אבל בדרך פלא, הרעיון של אלפי פצצות אטום מרוכזות במקום אחד לא שימח את מקבלי ההחלטות ואוריון נגנז. הארסנל הגרעיני של העולם יצטרך להסתפק בתפקידו המסורתי - לאיים בהשמדה אכזרית של המוני חפים מפשע.