העבר ברשת מציק? שנו את השם

מה עושים כשהשטויות שהעליתם לאינטרנט בעבר מתחילות לרדוף אתכם בהווה? הפתרון, לדברי מנכ"ל גוגל אריק שמידט: לשנות את השם.

"אני לא חושב שהחברה מבינה מה קורה כאשר כל דבר זמין, ידוע ומתועד על ידי כולם, כל הזמן" אמר שמידט בראיון לוול סטריט ג'ורנל. הוא מנבא שבעתיד, לכל אדם צעיר תהיה שמורה הזכות לשנות את שמו עם הגיעו לבגרות כדי להיפטר מ"משובות הנעורים" שנשמרו על ידו ועל ידי אחרים ברשתות החברתיות, ואשר עלולות לפגוע בחייו כבוגר. הליך חוקי לשינוי שם קיים אמנם במדינות רבות, אך כיום מדובר לעתים קרובות בפרוצדורה בירוקרטית מורכבת. נבואה זו מנוגדת לדברים שאמר שמידט עצמו לפני כשנה בראיון ל-CNBC. אז טען ש"אם יש משהו שאתה לא רוצה שאחרים יידעו, אולי כדאי שלא תעשה אותו מלכתחילה."

משנה שם, משנה מזל?

לא צריך להיות עדן אברג'יל כדי לסבול מהשלכות של חיפושים עתידיים ברשת. בעידן בו כמעט כל גולש מפרסם מידע על עצמו תחת שמו האמיתי, לעתים קרובות בלי בקרה מתאימה על הפרטיות ועל התכנים, יותר ויותר מעסיקים ואף בני זוג פוטנציאליים משתמשים במנועי החיפוש כדי לאסוף מידע שיסייע להם בקבלת ההחלטה. כל תמונה מביכה, טקסט עילג, אידאולוגיה לא שגרתית או אפילו שמועה שהפיצו חברים עלולים לצוף כעבור שנים ולגרום לנזק. בשנים האחרונות צצו בתי עסק שכל מטרתם לקדם תוצאות חיוביות במנועי חיפוש, והיו אף כאלה שניסו לעשות זאת בעצמם עם תוצאות הרסניות. בכל מקרה, אפילו אם השירות מקצועי, הוא אינו יכול למחוק לגמרי את העבר - וגם עולה הרבה כסף. האם שינוי שם במשרד הפנים יכול להיות פתרון?

כשלים בקונספציה

היכולת לאתר מידע מביך ברשת על סמך שם תלויה בשני גורמים: עצם ההעלאה של מידע כזה, וקיומם של אנשים אחרים בעלי אותו שם, שמעלים גם הם חומרים ויוצרים מעין "מסך עשן" שמקשה על זיהוי וודאי. לדוגמה, בעוד חמש-עשרה או עשרים שנים יהיו מאות "עילאי כהן" או "יהלי לוי", ומעסיק שיחפש אדם כזה ברשת ייתקל באלפי תוצאות לא רלוונטיות. הוא ייאלץ לחפש לא רק לפי שם אלא גם לפי מראה חיצוני - וזהו הכשל הראשון בתפיסה של שמידט, מכיוון שכבר היום יש תוכנות שמזהות תווי פנים ומאתרות תמונות תואמות, והרבה יותר קשה לשנות את הפרצוף מאשר את השם. זיהוי יכול להתבצע גם בעזרת נתונים עקיפים כגון מספר טלפון, כתובת דואר אלקטרוני, כתובת מגורים ועוד.

הכשל השני משותף לאחת השיטות הידועות לגלישה "פרטית" ברשת - מחיקה של היסטוריית הדפדפן. אדם חשדן שיחפש את ההיסטוריה הזו במחשב אולי לא יוכל לדעת באילו אתרים גלש המשתמש, אך עצם היעדר ההיסטוריה הוא הוכחה לכך שמשהו הוסתר בכוונה תחילה. באותו אופן, כאשר אדם צעיר יגיע לראיון עבודה ויסתבר ששמו הופיע לראשונה באינטרנט לפני שנה בלבד, הדבר יעורר חשד מיידי. הוא ייאלץ לשקר ("רק לפני שנה התחברתי לאינטרנט, בחיי!") או להודות שיש דברים שהוא פשוט מעדיף להסתיר. כמו כן, יש סיכוי לא רע שאחד מהחברים ברשת יכתוב בפומבי, עם או בלי כוונת זדון, ש"משה X שינה את השם שלו לדני Y" והסודיות תאבד מיד - וזאת גם אם נניח שלא יופיע מאגר פרוץ נוסף של משרד הפנים עם כל הנתונים הדרושים לזיהוי היסטורי. ומה אם בשאלון הפרטים האישיים צריך לכתוב גם את שם האם והאב?

מתי לשנות?

הכשל השלישי, ואולי החמור ביותר, בתפיסה של שינוי שם למחיקת העבר הוא שבלתי אפשרי לקבוע נקודת זמן שממנה והלאה הגולש לא מפרסם עוד דברים מביכים. כפי שמוכיח המקרה של אברג'יל, אפילו הגיל שבו האדם נחשב אחראי למעשיו מכל בחינה אחרת אינו מונע פרסומים מטופשים ברשת. גם אם תשנה את שמה כבר היום ל"ג'יל אברעדן" ותחכה עד שפרצופה יחזור לאלמוניותו, אף אחד לא מבטיח שהיא לא תעלה לפייסבוק תמונות מזיקות חדשות ותעלה שוב לכותרות. למעשה, קרוב לוודאי שאותם אנשים שעושים שטויות בגיל צעיר הם בעלי סבירות גבוהה יותר לעשות שטויות גם בהמשך, והם יזדקקו לא לטופס אחד לשינוי שם אלא לכרטיסיה. את הבירוקרטיה של שינוי השם אפשר בעיקרון לקצר, אך לא את הקשיים שהדבר יוצר בחיי היומיום וברשת - שינוי כתובת הדואר האלקטרוני הקבועה, למשל.

שמידט מודע בוודאי לכל הגורמים הללו, ולכן קשה להבין מה גרם לו להציע את שינוי השם בתור פתרון. נראה שדווקא העבר שלו ברשת מצביע על חשיבה נכונה יותר: גילוי אחריות והתחשבות בהשלכות עתידיות. לא לעשות שטויות, ואם כבר עושים - לא להעלות לרשת, ואם כבר מעלים - לא תחת השם האמיתי. וכאשר כל זה לא עוזר, אין ברירה אלא לפצות על כך בתכנים מעודכנים וחיוביים יותר.