מגה-בוסים וקרונות מגנטיים

כל מי שגדל על סדרות וסרטים עתידניים כמו "בחזרה לעתיד" ו"הג'טסונס" יודע שבעתיד הרחוק - נאמר, בשנת אלפיים - כולנו ניסע במכוניות מעופפות ושאר אמצעי תחבורה עתידניים ומשוכללים. והנה, הגיעה שנת 2010 ואנחנו עדיין יושבים בפקקים, הרכבות עדיין מאחרות תמיד והאוטובוסים עדיין מטרטרים, כאילו לא הגענו לחלל והמצאנו את האינטרנט. באסה גדולה.

 

למזלנו, בכל זאת יש כאלה שדואגים להביא אלינו את העתיד בשלב כלשהו. לפניכם כמה מהרעיונות החדשניים, המשונים או המטורפים - תחליטו לבד - לאמצעי תחבורה ציבורית עתידניים, שיעזרו לנו, אולי, להגיע הרבה יותר מהר.

ליפול מתחת לאוטובוס, ולצאת מהצד השני

כלל הבניה לגובה אומר: ככל שהעיר צפופה יותר, כך נעשה יותר שימוש במרחב האנכי שלה. הבניינים צומחים לגובה, ואנשים נערמים זה על גבי זה. אבל בכביש, כולם עדיין משתמשים באותו שטח אופקי מוגבל, בלי שום ניצול של המרחב האוירי. ולכן - הפקקים.

 

בסין נעשה ניסיון לפתור קצת מהבעיה באמצעות כלי תחבורה מסוג חדש, שאפשר לתאר כאוטובוסים של שתי קומות שאין להם קומה ראשונה, או אולי: קומביין נוסעים. בזמן שהמפלצות האלה - ברוחב של שני מסלולים כל אחת - נוסעות ברחובות כשבהן עשרות נוסעים, מכוניות פרטיות ממשיכות לנסוע מתחתן בשלווה. בהנחה שהנהגים מרגישים שלווים לנסוע מתחת לבטן של חיית ברזל כזאת. המגה-בוס יכול אפילו לעצור בתחנה בלי להפריע למכוניות שמסביב, שפשוט ימשיכו לנסוע מתחתיו - תכונה שיעריך כל מי שנסע במסלול הימני בעיר ונתקע מאחורי אוטובוס שעצר בתחנה, ואולץ לחכות עד שאחרון הנוסעים שבתחנה יעלה. בניית מערכת ראשונה כזאת, עם מסלולים באורך כולל של 186 ק"מ, צפויה להתחיל כבר השנה ברובע של בייג'ינג.

 

 

אז מה הבעיה?

מה קורה בצמתים? מה אם אתה, במכונית פרטית, מעוניין לפנות ימינה כשאתה נמצא מתחת למגה-בוס שנוסע ישר? האם מגה-בוסים כאלה לא עלולים, בזמן שהם מונעים פקקים מסוג אחד, ליצור פקקים מסוג אחר? ולא הזכרנו אפילו את הסיכון שבתאונות: הרעיון לשלב מערכת תחבורה ציבורית עצומה כזאת עם נהגים פרטיים בלתי אחראיים נשמע מסוכן.

הרכבת שאינה עוצרת לעולם

מהירות, בעולם התחבורה הציבורית של ימינו, היא לא בעיה. כשיש לך תקציב של משרד התחבורה - מיליארדי דולרים - לא מאוד קשה לבנות רכבות שדומות יותר למטוסים שטסים מאוד נמוך. ביפן קיימות רכבות חד-פס שמגיעות למהירות של 581 קמ"ש. בעברית: זה כמו לנסוע בתוך שעה אחת מעכו לדימונה, וחזרה.

 

אבל מהירות השיא הזאת לא שווה שום דבר, כיוון שרכבות מטבען נוטות לעצור בדרך. אפילו רכבת שיכולה לנסוע במהירות מאך 3 לא שווה הרבה אם פעם בחמש דקות היא צריכה להאט עד לעצירה מוחלטת, לחכות כמה דקות עד שאנשים יעלו ויירדו, ואז להאיץ חזרה. כדי לפתור את הבעיה הזאת, פותח בסין קונספט לרכבת שמעלה ומורידה נוסעים מבלי לעצור בתחנות. הרבה לפני שהרכבת מגיעה לתחנה, הנוסעים עולים בנחת ובלי לחץ ל"קרון עילי". כשהרכבת מגיעה, היא לוקחת את הקרון איתה - בלי לעצור. הנוסעים יורדים לתוך הרכבת עצמה, וממשיכים עד לתחנה הבאה - שבה הקרון העילי ינותק מהרכבת ויישאר בתחנה.

 

אז מה הבעיה?

הקונספט מגניב בעיקרון, אבל בכלל לא בטוח שהוא מעשי. ה"קרון הנוסף" יאיץ ויאיט בבת אחת למהירות גדולה, מה שבוודאי יחייב את הנוסעים לחגור חגורות בטיחות לכל הפחות כדי להימנע מלעוף דרך השמשה הקדמית או האחורית. נוסעים שרוצים לרדת חייבים לעלות אל הקרון העילי מתוך הקרון האחורי, מה שעלול לחייב אותם ללכת ברגל, במהלך הנסיעה, את כל אורך הרכבת אם הם היו במקרה בקרון הקדמי (והרכבות האלה ארוכות!).

 

בלי לדעת סינית, לא לגמרי ברור מאיפה הגיע סרטון הקונספט הזה. בכמה מקומות ניתן קרדיט לפנג יו-לון מטייוואן. ככל הנראה הרעיון הוא לא יותר מזה - רעיון, שלאף אחד אין כוונה ליישם במציאות.

הביתה בטיסה קלה

לנסוע על הקרקע - אפילו בקומה שניה - זה כל כך המאה העשרים. פתרון תחבורתי סקסי הרבה יותר, שמזכיר יותר סרטים עתידניים, הוא הקרונות המגנטיים האישיים: מסילות Maglev עיליות שעליהן נוסעים קרונות אישיים, ללא נהג - כמו קרון הרכבל הפרטי, רק חכם יותר. רשת של מסילות כזאת שתהיה פרוסה בכל העיר תאפשר לכל אחד להיכנס לקרון הקרוב, לומר לאן הוא רוצה להגיע - ולהגיע לשם.

 

הקרונות האלה אמורים להיות חסכוניים להפליא: מכיוון שהם נעים על פסים מגנטיים, הם צורכים מעט מאוד דלק. הם מעניקים פרטיות של רכב פרטי עם היעילות והחסכון של תחבורה ציבורית. למה אף אחד לא בנה כאלה עדיין?

 

 

אז מה הבעיה?

רעיון התחבורה האישית-ציבורית אינו חדש. מערכת אחת כזאת, בשם SkyTran, הוצעה על ידי ממציא אמריקאי בשם דגלאס מלוויקי. זה היה ב-1990, ועד היום לא נראים קרונות מגנטיים אישיים בשמי אף עיר. גם חברות אחרות ברחבי העולם, כמו Jpods ו-MISTER, מנסות לשווק רעיונות דומים מאוד, ובכל זאת, שום דבר כזה עדיין לא נבנה. כשקונספט כל כך מבטיח לא מצליח להתקדם במשך עשרים שנה, יש בסיס לחשוב שהוא בעייתי. סביר שאפילו ברכבת התחתית של תל אביב נוכל לנסוע לפני שנגיע לקרונות המגנטיים האישיים.

אוטובוס-חתול

משלב את התכונות הטובות ביותר של חתול ושל אוטובוס: פרוותי ונעים, הכסאות שלו רכים, פועל גם באמצע הלילה והוא רץ במהירות על פני כל משטח - גם עצים, סלעים ודרכים משובשות - מבלי שהנוסעים יחבטו את עצמותיהם בכסא.

אז מה הבעיה?

עלול לעבוד רק עבור שדי יער וידידיהם.